נכתב בדם: הציונות הדתית לא בורחת מהצבא - אלא נלחמת על דמותו

במבט ראשון, קשה היה שלא להרים גבה השבוע. מצד אחד, 25 ראשי ישיבות מהציונות הדתית קראו לתלמידיהם שלא להתגייס לשריון בעקבות שילוב בנות בטנקים. מצד שני, הכנסת קידמה את חוק יסוד לימוד התורה, שנתפס בעיני רבים כחלק ממאבק הפטור החרדי. עבור לא מעט ישראלים, שני האירועים התחברו לאותה תמונה: עוד ציבור דתי שמבקש להתרחק מהשירות הצבאי. אלא שההשוואה הזו מחמיצה את הסיפור האמיתי.

ויכוח על אופי השירות - ולא על עצם קיומו

נתחיל מהעובדה הפשוטה: רבני הציונות הדתית לא קראו לתלמידיהם להישאר בבית בזמן שאחיהם יוצאים למלחמה, ולא טענו שלימוד התורה פוטר אותם מהחובה לשאת בנטל. להיפך. רובם עומדים בראש ישיבות ששלחו למלחמה מאות ואלפי תלמידים, שרבים מדי מהם לא חזרו משדה הקרב. בתי המדרש התרוקנו לטובת הסדיר והמילואים, בעוד הם עצמם המשיכו לחנך דור נוסף לראות בשירות הצבאי שליחות דתית וערכית, ולא אילוץ אזרחי.

אפשר להסכים עם הרבנים ואפשר לחלוק עליהם, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהוויכוח שהם מנהלים הוא על אופי השירות, לא על עצם השירות. הם לא אומרים "אל תתגייסו", אלא פועלים ליצור מסגרת שתאפשר לשני הערכים החשובים ללכת יחד. ובשורה התחתונה - הם קודם כל שלחו את תלמידיהם לשדה הקרב מתוך תחושת שליחות, ורק אחר כך השמיעו את מחאתם.

"קרדום לחפור בה"

ההבדל הזה מתחדד עוד יותר כשמסתכלים על חוק יסוד לימוד התורה. בתור אדם דתי, אני מאמין באמונה שלמה שלימוד התורה תרם וממשיך לתרום לקיומו של עם ישראל. אבל יש פער עצום בין ההכרה בחשיבות התורה לבין השימוש בה כתחליף לאחריות לאומית. במעשיהם, חלקים גדולים מההנהגה החרדית עוברים על אמירה פשוטה ממסכת אבות: "אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בה". כלומר - אל תהפוך את התורה לכלי שמאפשר לך להתחמק מחובות אחרות.

הציונות הדתית מעולם לא ראתה בתורה תחליף לאחריות הלאומית, אלא מקור הכוח עבורה. בתי המדרש שלה לא נבנו במקום שדה הקרב אלא לצידו. לכן גם כשמתנהל ויכוח על שירות משותף או על פקודות מסוימות - נקודת המוצא נותרת שההגנה על המדינה היא חובה. אצל חלקים גדולים מההנהגה החרדית, לעומת זאת, התורה אינה דורשת מהאדם יותר, אלא משמשת כהסבר מדוע דווקא אחרים צריכים לשאת בנטל. הם ימחו ויטענו על רדיפה בידי גורמים "אנטישמים" במדינת היהודים רק בגלל שהם לומדים תורה ויתעלמו מהעבירה על החוק שבהשתמטות מגיוס.

גם צה"ל לא מושלם

רק שכאן צריכה להיכנס גם מידה של יושר פנימי, שלא נוח להתעלם ממנה. כי לצד הביקורת על החרדים, גם הצבא הוא זה שמפגין עכשיו חוסר רגישות כלפי עולמם של חיילים דתיים אותם הוא מתיימר לגייס. יש רגעים שבהם נדמה שהצבא שוכח שמאחורי הסיסמאות על שילוב ושוויון עומדים אנשים עם עולם ערכי שלם, ושאם לא מתייחסים אליו ברצינות - לא רק שהם ייפגעו, אלא גם האמון בינם לבין המערכת יישחק.

כתבתי בעבר נגד רבנים מהציונות הדתית שתקפו את הצבא בזמן מלחמה, וחשבתי אז שזה לא הזמן ולא המקום. אבל היום, מתוך אותה אחריות, קשה להתעלם מהתחושה שגם בצה"ל יש החלטות שמתקבלות בלי מספיק הקשבה לשטח ובלי הבנה עמוקה של המחיר שהן עלולות לגבות דווקא מהלוחמים הכי מחויבים שלו. הוא ראה בעבר איך פיילוט הכנסת הבנות לחיל התותחנים גרמה לבריחה של ביינישים משם, אך ממשיך גם לחילות אחרים ומצפה מהחיילים להתיישר - ותוך כדי שוכח שהאחריות הזו אינה חד-צדדית.

טעויות שנכתבו בדם

ובכל זאת, דווקא מתוך ההכרה הזו, חשוב להחזיר את הדיון למקום המרכזי: מה ההבדל בין מי שמוכן לשלם מחירים בתוך השירות לבין מי שמבקש להימנע ממנו לחלוטין. וזו גם הסיבה שההשוואה בין שני המקרים כל כך מקוממת. משום שהיא מתעלמת מהשאלה הפשוטה ביותר: מה קרה לפני המכתב? לפני המכתב היו אלפי תלמידי ישיבות הסדר ומכינות שעלו על מדים. היו חודשים ארוכים של מילואים. היו משפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר. היו בתי מדרש שאיבדו תלמידים ורבנים שליוו את תלמידיהם אל החזית ואל בתי העלמין.

אפשר להתווכח עם 25 הרבנים. אפשר לחשוב שהם טעו. אבל חייבים לזכור שהקריאה שלהם יצאה אחרי שאלפים נטשו את ספסלי בית המדרש וחלקם לא חזרו, ושלוותה בדמעות כאב על הפגיעה בערך אותו הם כל כך מקדשים. וזה הבדל שאי אפשר למחוק בסיסמאות, כיוון שהוא נכתב בדם.