על הפס' בפרשתינו "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית" (דברים לב', טו') כתוב בספרי בזו הלשון :
"לפי שובען הן מורדים, וכן אתה מוצא באנשי דור המבול שלא מרדו לפני המקום אלא מתוך מאכל ומשתה ומתוך שלווה וכו' וכשישראל נכנסים לארץ עתידים לחטוא מתוך אכילה ושתיה ומתוך שלווה, שנאמר "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלוקים אחרים" (דברים לא' כ'), אמר להם משה לישראל : כשאתם נכנסים לארץ תזהרו שלא תמרדו בהקב"ה מתוך אכילה שתיה ושלווה שנאמר"פן תאכל ושבעת"(דברים ח' יב'), מה נאמר בהם? "ורם לבבך ושכחת את ד' אלוקיך". ועוד ממשיך הספרי הנ"ל ומוסיף: "דבר אחר : שמנת עבית כשית אלוג' דורות שלפני ימות המשיח, שנאמר "ותמלא ארצו כסף וזהב, ותמלא ארצו סוסים, ותמלא ארצו אלילים". וכוונת הספרי לדברים שמתבארים בישעיה (ב' ז') "ותמלא ארצו כסף וזהב, אין קצה לאוצרותיו, ותמלא ארצו סוסים, אין קצה למרכבותיו, ותמלא ארצו אלילים למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעותיו וישח אדם וישפל איש".
ומתבאר מדברי רבותינו, שיש שלבים בהתדרדרות :
שלב ראשון, שפע כלכלי גדול.
שלב שני, השימוש בכסף והזהב למותרות ושאר דברי רהב- סוסים, מרכבות, מכוניות וכיו"ב.
ושלב שלישי שהוא הגרוע מכל, שהממון הופך להיות מטרה, הופך להיות "אלילים", שאליו סוגדים ואליו מתפללים.
ואלו הם הדורות שלפני בוא המשיח. ואע"פ שבודאי גם צד חיובי יש בדברים, והוא שכדי להגיע לגאולה ולמשיח צריך שעם ישראל יתעורר ממצב הגלות שבו העניינים החומריים הכלכליים והיום יומיים היו מוזנחים, בין בפרט וכל שכן מבחינה צבורית כללית כפי הידוע, וא"כ, צמיחה ושפע כלכלי הם הכרח ובסיס למשיח וגאולה, אבל גופא בהתעוררות החומרית והכלכלית הזו נעוצה אפשרות של ירידה רוחנית נוראה אשר ממנה נתיראו גדולי ישראל במשך הדורות, שהרי שורש החטא מאז המבול ועד דור הגאולה אחוז ברדיפה אחר המותרות ואהבת הממון.
גם בחורבן בית שני גילו לנו חז"ל:
הממון היא שורש החטא, וכלשונם שם(תוספתא סוף מנחות): בנין ראשון מפני מה חרב ? מפני ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים שהיו בתוכה. אבל באחרונה מכירים אנו בהם שהם עמלים בתורה וכו' ומפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו". שורש שנאת חינם הוא אהבת הממון שהרי ידוע דברי חז"ל על לוט שדרשו עליו את הפס' "לתאווה יבקש נפרד", דמי שהוא בעל תאווה הרי שאוהב את עצמו, ומי שאוהב את עצמו קשה לו לאהוב את חבירו שהרי תמיד נדמה לו שחבירו מצר את צעדיו ובא בגבולו ולוקח ממה שמגיע לו. ועל כן מי שהוא בעל תאווה הרי שנפרד מאחרים וגורם הדבר לשנאה.
וכבר הובאו הדברים בדבריו של הנצי"ב (דברים ד' יז') שכתב בזה"ל : "וזה היה אהבת הבצע בבית שני, ועדין הוא מרקד ביננו", כל ירידה במוסריות ורוחניות שורשה בסגידה ושעבוד לממון ולמותרות, וכתב הרב קוק בפתגמיו במגד ירחים על חודש תמוז "בכל דור, עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות" העבודה והעבדות אל "הזהב" היא שגורמת בסופו של דבר לשבירה של כל האידאלים.
לא בחינם אנו קוראים בפר' האזינו דווקא בתקופה זו של השנה שהרי עשרת ימי תשובה ויוה"כ ביחוד, עניינם התרוממות והשתחררות מענייני העוה"ז, יוה"כ גופו הוא תיקון לשבירת הלוחות שנשתברו בעקבות חטא העגל שהרי ביוה"כ נתנו לוחות שניות, וגם בהמשך הרי חג הסוכות שוב מסמל את היציאה מבית קבע לבית עראי להיות ספוף בצילא דמהימנותא ולשמוח ביחד עם הקב"ה ב-4 אמות של פשטות שבו עשיר ועני שווים וכולם יושבים בסוכה, הרי שמתוך התבוננות למשמעותם של חגי ישראל וזמני השנה יש לנו אפשרות לכוון את עצמינו לעבר האידאלים הגדולים בלי להסחף בסחף הכללי הסובב אותנו ולהתנתק מהשעבוד לאלילי הכסף והזהב, וכדברי הנביא ישעיה בסוף הנבואה הנזכרת הנ"ל "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ד' לבדו ביום ההוא, והאלילים כליל יחלוף"(ישעיה ב' יז'), וממילא נגיע ג"כ למש"כ שם בהמשך "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" (ישעיה ב' כ').