במהלך אזכור מאורעות העבר בנאומו של משה לכל ישראל לפני מותו, מזכיר משה פרשה שאירעה לפני זמן קצר (ב, כד-לא):
קומו סעו ועברו את נחל ארנן ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר. אעברה בארצך בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאול. אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי. כאשר עשו לי בני עשו הישבים בשעיר והמואבים הישבים בער עד אשר אעבר את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נתן לנו. ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה. ויאמר ה' אלי ראה החלתי תת לפניך את סיחן ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו.
מהלך הדברים בסדר הכתובים (ציווי ה' "החל רש והתגר בו מלחמה" ולאחר מכן שליחת "דברי שלום" לסיחון) אינו מתקבל על דעת הרמב"ן אשר כתב בביאורו לפסוק כד:
ראה נתתי בידך את סיחן - הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא) ראה החלותי תת לפניך, וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות. כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך, כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם, ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק... אבל פירוש "ואשלח מלאכים", כבר שלחתי מלאכים, אבל הקדים דברי השם, לבאר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו (בפסוק ל), לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי.
הרמב"ן טוען ששליחת המלאכים לסיחון היתה קודם ציווי ה'. הביטוי "ואשלח מלאכים" מתפרש "כבר שלחתי מלאכים", כלומר שליחת המלאכים אמנם כתובה לאחר ציווי ה' אך כוונתה לציין עבר מוקדם יותר (שיטת פרשנות מעין זו נהוגה בדברי ראב"ע בביאורו לתורה ואף הרלב"ג נקט שיטה זו בפירושיו - ראה מה שכתבתי בפרשת כי תשא).
אלא שעדיין יש לשאול מה טעם הוקדם ציווי ה' בכתובים ולא נכתבו הדברים כסדרם? על כך משיב הרמב"ן שהתורה הקדימה את דברי ה' לתיאור שליחתם של המלאכים ללמדנו ש"הכל סבה מאת ה'". מבחינת הקב"ה עוד לפני שליחת המלאכים אפשר להלחם כי "הקשה ה' אלהיך את רוחו". לשליחת המלאכים, למעשה, לא היה כל סיכוי אך משה לא ידע זאת אלא רק לאחר מעשה.
לאחר התיאור "המאוחר" של שליחת המלאכים חוזרת התורה לציווי ה' (פסוק לא) שהוא למעשה הציווי שנכתב כבר קודם לכן (פסוק כד).
ומדוע נוקט הרמב"ן שיטה זו?
לא יתכן - טוען הרמב"ן - ששליחת המלאכים לסיחון היתה לאחר ציווי ה'; ציווי ה' היה "התגר בו מלחמה", ומשה שולח "דברי שלום"; מה היה קורה אם סיחון היה נענה לקריאתו של משה, האם משה היה עובר על ציוויו המפורש של ה'? ואין לומר שמשה ידע שסיחון יסרב כי אז "יהיה שליחותו לריק".
לעומת זאת הרלב"ג מבין שהדברים כתובים כסדר אירועם במציאות.
ה' אכן ציוה את משה לפני שליחת המלאכים "התגר בו מלחמה" אך אין בכך כדי לשלול שליחת "דברי שלום"; מבאר הרלב"ג:
אין ראוי לספק איך שלח לו משה 'דברי שלום' וה' יתעלה צוהו שיתגר בם מלחמה. וזה, כי הוא מבואר באופן כולל ממה שנזכר בפרשת שופטים, כי גם בארץ כנען צוה ה' יתעלה שכאשר יקרבו אל עיר להלחם עליה יקראו אליה לשלום. ולזה הוא מבואר שרצון ה' יתעלה היה שיקראו לו לשלום תחילה, ולולי זה לא עשה משה ככה.
ציווי ה' להלחם כולל בתוכו גם את דיני המלחמה שאחד מהם הוא הקריאה לשלום לפני פתיחת המלחמה. זהו רצון ה' - "ולולי זה לא עשה משה ככה". משה הבין שציווי ה' להלחם פירושו לקרוא לשלום ואם נתקלים בסרוב אז ורק אז יש להלחם.
אכן, שיטתו זו של הרלב"ג, שרצון ה' היה לקרוא לסיחון לשלום, מעוררת בעיה: הלא סיבת סירובו של סיחון מפורשת בכתוב: "ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה". אם כן מה פשרו של "משחק" זה שהקב"ה רוצה שישלחו "דברי שלום" והוא בעצמו מונע מסיחון להענות להצעה?
לדעת הרלב"ג, מהלך זה של הדברים מכוון לא לסיחון אלא לעם ישראל:
התועלת החמישה עשר להודיע שראוי לאדם לרדוף אחר השלום ולהרחיק המחלוקת והמלחמה, ואף על פי שנתבאר לו שהוא ינצח. הלא תראה כי ה' יתעלה רצה שיקדימו דברי שלום לסיחון קודם שיתגרו בו מלחמה, ואף על פי שהוא הקשה רוחו ואימץ את לבבו... כדי שיתישב בלבנו שראוי בכל המקומות לרדוף אחר השלום, לפי מה שאפשר, כי אין ה' יתעלה חפץ במיתתן של רשעים.
הקב"ה מקשה את ליבו של סיחון ומאמץ את לבבו ולמרות זאת רצונו שישראל ישלחו "דברי שלום". אף על פי שתוצאות הענין ידועות מראש האדם צריך לעשות את ההשתדלות מצדו - את זאת רצה הקב"ה ללמד את ישראל. התכנית האלהית היא שסיחון יסרב להצעה למען תתו ביד ישראל, אך את ישראל חפץ הקב"ה ללמד שיש "לרדוף אחר השלום".
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.