חומש הפקודים

פרשתנו היא הפרשה הפותחת את ספר במדבר הנקרא גם "חומש הפקודים", על שם המפקדים שבו. צריך לזכור שהקשר שבין הפרשות להפטרות אינו סתם מקרי, ואינו סתם סיפורים דומים המדברים על תופעות דומות, אלא ההפטרה באה לברר את עניני הפרשה ובכך הינה בעצם המשכה של הפרשה והשלמתה.

ואמנם אם נתבונן בהפטרה ונרצה להוציא ממנה משפט אחד המייצג אותה נוכל לאמר "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא יספר ולא ימנה" פס' זה כולל בתוכו את שני הפנים של המספר של בני ישראל שעליו מדברת גם הפרשה. ובראותנו כל זאת לא ברור לנו כ"כ מה היה חטאו הגדול של דוד שמנה את ישראל? אלא בהבנת פס' זה נוכל להבין בעז"ה גם עניין זה. אמנם יש מספר לישראל (אפילו קיימת ברכה מיוחדת לרואה 60 ריבוא מישראל), אולם להבדיל ממה שנהוג לאמר שאין הכלל אלא סך הפרטים, המושג של כלל ישראל אינו כזה כלל וכלל).

כלל ישראל הוא בבחינת "נצח ישראל לא ישקר", אין המספר חשוב למושג הכלל ישראל. כפי שלמדנו הרמב"ם שאפילו אם רק קומץ יהודים נמצא בארץ ישראל רק מכוחם ניתן לקדש את החודש. ושהם בעצם נקראים הכלל, גם אם רוב רובו של עם ישראל נמצא במקומות אחרים. ואמנם זהו העומק של מה שמביאים לנו בפרשה לעניין חנייתם של ישראל, כולם חונים על דגליהם במקומות שונים ובעברים שונים, אולם התורה נמצאת במרכז והיא המאחדת את כולם, אע"פ שיש מגוון של דעות ומגוון של מנהגים כל עוד הכל סובב סביב הציר המרכזי, כל עוד מקושרים לעם ישראל לתורת ישראל ולארץ ישראל, אזי בכל מקום שבו יהיו, הם מקושרים לכלל.

וזה היה בעצם חטאו של דוד שמנה את ישראל לא למטרה של קישור לציר המשולש , אלא רק כדי לדעת את מספר בני ישראל עליהם הוא שולט, על כן עונה לו יואב "ויוסף ד' אלקיך אל העם כהם וכהם אלף פעמים... ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה".

על כן יכולים אנו לראות לאורך ההסתוריה שכל הזמן באים שונאינו ומתיחסים דוקא לשני עניינים אלו למספר ולפירוד. אולם אנו מכריזים ואומרים אין פירוד ואין חשיבות ממשית למספר, כל עוד מקושרים אנו עם ישראל לארץ ישראל עם תורת ישראל. תכונה זו היא המאפשרת לעם ישראל לעבור את הגלות, אך כאשר מגיע הזמן של השראת השכינה, לא מספיקה המצאותו של מיעוט מעם ישראל בארץ ישראל, אלא דרושה בחינה של "ברב עם הדרת מלך". וכדברי רש"י "וכשבא להשרות שכינתו עליהם - מנאן".