משמעותיה הרוחניות של השמיטה/ לפרשת בהר

הקדמה

"ושבתה הארץ שבת לה' " (ויקרא כ"ה, ב). טעמים רבים נאמרו בהגות ובפרשנות למצוות שמיטה. אין ספק שבחברה בה הכלכלה מבוססת על חקלאות (וכך היה המצב כמעט בכל העולם עד למאה ה 19) מצוות התורה לעצירת הפעילות החקלאית למשך שנה שלמה מעוררת דאגות וחששות, והדבר דורש הסבר למשמעות העניין.

בעיון זה נצעד בכמה מתורותיו של השפת אמת, אשר מנסות לשפוך לנו אור מיוחד על מצות שמיטה.

"כי לי כל הארץ"

"כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. כי ה' יתברך נתן לנו את ארץ ישראל להודיע כי לה' הארץ... וזה מצוות השמיטה - שניתן לבני ישראל הארץ מחדש. ובכל שמיטה נתחדש המתנה, כעניין שכתוב בפרשת תולדות (בראשית כ"ז, כח): 'ויתן לך הא-לקים' - יתן ויחזור ויתן (על פי המדרש בבראשית רבה), וזהו אשר כתוב 'אשר אני נותן' - לשון הווה". (תרמ"ח, "כי").

במבט ראשון, מוקד השליטה בקבלת מתנה הוא המקבל - כעת יש ברשותו דבר חדש שלא היה בידו קודם. אולם, במבט עמוק מתגלה לנו רובד נוסף, ובו מוקד הכוח הוא דווקא הנותן: הוא בעל היכולת והרצון להעניק את המתנה, והוא זה שבחר למי לתת אותה. כלפי מה דברים אמורים? "כי לי כל הארץ" הוא ביטוי משמעותי בפרשיות שמיטה, יובל ומכירת קרקעות. הקב"ה נתן לעם ישראל את ארץ ישראל כמתנה, והדבר מעיד קודם כל על כך שהבעלים של העולם והארץ הוא הקב"ה, שהרי הוא זה שהחליט על עצם נתינת המתנה. כלומר, העובדה שקיבלנו את הארץ מחזקת את האמונה וההבנה שהארץ שייכת לקב"ה (כדברי רש"י הראשון לתורה: "כל הארץ של הקב"ה היא - הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם - וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו").

על סמך הדברים הללו, מוסיף השפת אמת רובד נוסף. מתנת הקב"ה לעם ישראל לא הייתה חד פעמית, אלא היא מתחדשת מידי פעם בפעם. בשביל להבין את משמעות הדבר לגבי מקבל המתנה, נדמה זאת למתנה שאיננה הענקת חפץ, אלא מנוי לעלון. בכל פעם בה יגיע העלון ירגיש מקבל המתנה מחדש את הקשר שבינו לבין הנותן, ויוקיר לו על כך תודה.

כך, בכל שנת שמיטה יש חידוש של המתנה שנותן לנו הקב"ה. בכל שנת שמיטה, כאשר אנו מפסיקים לעבד את הקרקע, ומודעים היטב לעובדה שלולא צו ה' לעולם לא היינו מפסיקים לעבוד את האדמה, בשל הנזקים הכלכליים של שביתת הארץ, אנו מחזקים ומפנימים את הידיעה שהבעלים האמיתי על האדמה הוא ה', והוא נתן לנו אותה במתנה. ידיעה זו תוביל להכרת תודה לה', בכל פעם מחדש, על כך שנתן לנו את הארץ, ותחזק את הקשר בינינו לבין ה'. כך מסביר השפת אמת את לשון הפסוק "אשר אני נותן לכם", שנוקט לשון הווה ולא עבר: אין זו מתנה היסטורית חד פעמית, אלא מתנה המתחדשת כל שבע שנים. לתהליך הזה יש משמעות עצומה, בכך שהקשר בין הקב"ה לעם ישראל ממשיך ומתנהל כל הזמן.

כח הנתינה

יתרון נוסף שנובע מכך מובא בהמשך התורה:

"ובני ישראל הם מוכנים לקבל זו המתנה. וזהו שכתוב (ויקרא כ"ה, כג): 'כי גרים ותושבים אתם עמדי': הוא שבחם של בני ישראל, שיודעין שהם גרים ומבררים כי לה' הארץ, ודבקים בכח הנתינה...שיהיה להם תמיד בחינת הנתינה...".

השפת אמת מעלה פה יתרון כפול הנוגע לבני ישראל. ראשית, על ידי הכרת העובדה שה' הוא בעלי הארץ הם מפנימים את חשיבות משימתם ומקומם בעולם - לברר כי לה' הארץ. שנית, כאשר עם ישראל חווה כל פעם מחדש את חוויית המתנה שבשנת השמיטה, הוא לא יכול להישאר אדיש לערך הנתינה. שנת השמיטה מחנכת את היהודי לתת ולתרום. מעבר לעובדה הפשוטה של הפקרת השדות ופתיחת השערים לכל דכפין ודצריך, יש פה מימד עמוק יותר, הנוגע לחווית הנתינה שחווים עם ישראל בעצמם.כאשר אדם יודע שבכל שבע שנים הוא מקבל את ארצו ואדמתו מחדש, הוא מבין טוב יותר את ערכה הבסיסי של הנתינה ואת הצורך לעזור ולתרום, ומפנים בתוכו את "כח הנתינה".

קביעות ועראיות

מסר נוסף שעולה מעניינה של השמיטה מובא בתורה הבאה:

"בפסוק (ויקרא כ"ה, כג): 'והארץ לא תימכר לצמיתות... כי גרים ותושבים אתם עמדי'. שבני ישראל צריכים להיות בעולם הזה גרים - לידע כי העיקר שלהם למעלה... ופירוש 'עמדי' - כמו שקדושתו יתברך למעלה מכל, רק שלפעמים יורד למטה איזה הארה...כן צריכים להיות בני ישראל בעולם הזה בעראי..." (תרנ"א "בפסוק").

לפני שנבהיר כיצד הדברים קשורים לשמיטה, נסביר אותם בהקשרם. המסר הנובע מהדין שאין מכירת אדמה לצמיתות, הוא שעם ישראל צריך לדעת שכל חייו בעולם הזה הם חיים של עראיות בלבד. אין הכוונה בדברים אלו לציין את העובדה שבסופו של דבר האדם ימות (כי הדברים ברורים), אלא הכוונה היא לכך שהאדם צריך להרגיש ולהפנים, במהלך עבודתו בעולם הזה, שהיסוד והבסיס בחייו (ולא רק במותו) הם הקב"ה והרוחניות.

כאשר אדם קונה אדמה הוא מלא שאיפות וחלומות לגבי בנייתה ופיתוחה, ודווקא אז אומרת לו התורה שאל לו לשכוח שגם בתוך חייו הנוכחיים לא הוא עומד במרכז, אלא דבר מרומם ונאצל יותר, דבר קבוע ונצחי.

"עשה תורתך קבע"

השפת אמת ממשיך ומרחיב את הדברים גם לעיסוקיו של האדם:

"כמו שכתוב 'חסידים תורתן קבע ומלאכתן עראי', ואפילו מי שצריך לעסוק בפרנסה ג' שעות ובתורה שעה אחת - אף על פי כן צריך להיות התורה קבע".

השפת אמת מחדש כאן רעיון עצום ונפלא, הנוגע ומתאים להמוני חסידיו, שעול הפרנסה מוטל עליהם, והיכולת שלהם (בזמן ובכישורים) לקבוע עיתים לתורה נמוכה וקטנה. העראיות של העולם לא חייבת להתבטא במישור הכמותי - האדם אינו חייב להקדיש את מיטב זמנו וכוחו לעניינים שבקדושה, שהרי לא כל אדם ראוי ומסוגל לכך. החיבור של האדם לקודש ולרוח בתוך חייו העראים יכול להתבצע גם בשעה אחת ביום של לימוד תורה, אלא שלשם כך יש צורך במודעות לעניין זה. המודעות מזכירה לאדם כל הזמן, שגם אם הוא צריך להקדיש את מירב זמנו לעניינים שבחול ולתחומים העראיים שבעולם, הם אינם העיקר או הקבועים והנצחיים.

כמות ואיכות

כאן מקשר השפת אמת את הדברים לעניינה של השמיטה:

"וכן הייתה מצות השמיטה: אף על פי ששש שנים היו עוסקים במלאכתן ובשמיטה היו פנויים, מכל מקום, על ידי שהיו סופרין אחר השמיטין ויובלות, היה זה להראות שמלאכתן עראי, והיה בטל כל המלאכות אל השביתה. וכן הוא בימי המעשה, שצריכין להיות בטלין אל השבת, ואז יכולין להרגיש הקדושה בכל הימים...".

הרעיון החשוב שדיבר עליו השפת אמת בא לידי ביטוי בשמיטה ובשבת. היחס בין החול לבין הקודש בשמיטה ובשבת הוא יחס של אחד לשש, וברור שבמישור הכמותי יש זמן וכוחות רבים יותר המוקדשים לענייני העבודה והפרנסה לעומת הזמן והכוח המוקדש לעניינים שבקדושה. אבל, מבאר לנו השפת אמת, הגורם המשמעותי הוא הגורם האיכותי. כאשר אדם מודע לפער שבין החול העראי לבין הקודש הנצחי, ובכל שנה ושנה הוא סופר את השנים לקראת השמיטה והיובל, הוא בעצם מבטל את כל עבודתו ומעשיו לשמיטה וליובל - לקדושה, וכן ביחס שבין ימי המעשה לבין השבת.

במהלך הזה, בו אדם מודע ליחס האיכותי (ההפוך ליחס הכמותי) שבין החול לבין הקודש, הוא מרוויח רווח כפול. ראשית כל, הוא מגדיר לעצמו מה עיקר ומה טפל, ובכך הוא מבטל את עצמו ואת עולם החול שלו כלפי הקודש. ממילא, הוא חי חיים נצחיים ומלאים יותר כבר בעולם הזה. בנוסף לכך, מהלך כזה גורם גם לשנים שאינם קודש ולימים שאינם שבת לקבל חלק מהקדושה, שהרי בכל מעשה ופעולה הוא מכניס כוונה הקשורה לקדושה, ובכך מעלה האדם גם דברים טפלים למעלה קדושה יותר.

סיכום

שתי הנקודות שהזכרנו ביחס לשנת השמיטה מלמדות את האדם להכיר ולדעת את מקומו בעולם הזה - הן ביחס לאדמתו, הן ביחס לעבודתו ולעיסוקיו, והן ביחס לעולם החול שבו הוא חי. מקומו של האדם במקומות הללו הוא מקום עראי וחולף, והדבר צריך לחזק בנו את הקשר שלנו לקב"ה ואת הצורך שלנו בחיבור דווקא לדברים של הנצח - לקודש.