בספרות ההלכתית קיימות גישות אחדות בשאלת חיובן של נשים בתענית בכורות. בדברים הבאים נבקש לנתח את המקור הראשוני שבו מצויה הידרשות מפורשת לסוגייה אם נשים צריכות לצום בתענית בכורות. הלכה זו מצויה ב"ספר האגודה" לר' אלכסנדרי הכהן זויסלין, מחכמי אשכנז בדור שלאחר המהר"ם מרוטנבורג. המחבר לומד ממקור מדרשי בעניין בתיה בת פרעה שאף נשים חייבות לצום בתענית בכורות.
וכך נאמר: "רב ששת יתיב בתעניתא מעלי יומא דפיסחא [=ישב בתענית ערב פסח], ובמסכת סופרים יש אין מתענין בניסן, אלא הבכורות בע"פ [=בערב פסח], ואפי' נקיבות כדאמרי' [=כמו שאנו אומרים] במדרש, בתיה בת פרעה היתה ראויה למות לולי זכות משה" (ר' אלכסנדרי הכהן זויסלין, ספר האגודה, חלק שני מסדר מועד, מהדורת בריזל, מסכת פסחים, אות צא, עמ' קפג).
תחילה מובאת הנהגתו האישית של רב ששת שהיה צם בערבי פסחים, הנהגה המוזכרת בבבלי פסחים (קח ע"א). לאחר מכן מובאת ההלכה במסכת סופרים (כא, א, מהדורת היגער עמ' 354) ולפיה אין מתענים בניסן, למעט הבכורות בערב פסח. בעל האגודה מוסיף ומחדש כי אף נשים בכורות מתענות בערב פסח. הוא מסתייע בנאמר במדרש ולפיו בתיה בת פרעה הייתה אמורה למות במכת בכורות, אולם סופה שניצלה הימנה.
המקור הראשון מבחינה כרונולוגית שבו מצוי מדרש בעל תוכן מעין זה על אודות בתיה מופיע בקובץ המדרשי פסיקתא דרב כהנא: "ר' אבון בשם ר' יהודה בן פזי אמ' בתיה בת פרעה בכורה היתה, ובזכות מה היתה נצולת, בתפלתו של משה, דכתו' 'טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה' (משלי לא, יח), 'ליל' כתו', כד"א [=כמא דאת אמרת (כמו שאתה אומר)] 'ליל שימורים הוא לה'" (שמות יב, מב) (פסיקתא דרב כהנא, מהדורת מנדלבוים, ויהי בחצי הלילה, ז, עמ' 129).
ביסודו של קטע זה ניצבת ההנחה שאף הבכורות הנקבות מתו במצרים, אלא שבתיה יצאה מכלל זה וזכתה להינצל בזכות תפילתו של משה עליה. נערכת כאן גזרה שווה בין התיבה "ליל" בכתוב במזמור "אשת חיל" ובין המילה הראשונה שבצירוף "ליל שימורים". לעומת זאת, במהדורות השונות של מדרשי אשת חיל נדרש עליה פסוק אחר מתוך מזמור זה: "ותקם בעוד לילה" (משלי לא, טו).
נוסח מאוחר יותר של המדרש על בתיה והינצלותה ממכת בכורות, מעובד ומורחב, שניכרים בו שינויים בתוכן לעומת פסיקתא דרב כהנא, מצוי בשמות רבה, ובו הפסוק "טעמה כי טוב סחרה" (שם שם, יח) משמש כפתיחתא (פתיחה) מעגלית, דהיינו בתור כתוב פותח וחותם. וכך נאמר בחלק החותם של הדרשה: "הנקבות הבכורות אף הן מתות חוץ מבתיה בת פרעה שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר 'ותרא אותו כי טוב הוא' (שמות ב, ב). לפיכך אמר שלמה 'טעמה כי טוב סחרה'" (משלי לא, יח) (שמות רבה, יח, ג, ווילנא תרל"ח, לד ע"ב).
תחילה נאמר שמכת בכורות חלה אף על הבכורות הנקבות. משתמע שבתיה ניצלה ממנה כיוון שהצילה את משה, ובשעת מכת בכורות עמדה לה זכותה זו משכבר הימים. זכות זו עמדה לה לפי מקורות אחרים אף להיכנס לגן עדן בחייה. יתרה מכך, בספר הזוהר, פרשת שלח לך, מופיע תיאור של היכלות הנשים בגן עדן, ובכלל זה היכל שבתיה ניצבת בראשו אשר אפשר שהוא היכל הגיורות. בעניין היכל זה נאמר כי בתיה משתחווה לפני דיוקנו של משה שלוש פעמים מדי יום ואומרת: "זכאה חולקי דרביתי נהירו דא [=זכאי חלקי שגידלתי אור זה]". היא ושאר הנשים שבהיכלה, המכונות "נשים שאננות", לומדות את מצוות התורה (ראו בהרחבה המאמר פרי עטי "שכרה של בתיה בת פרעה", אתר כיפה, י"ט בטבת תש"ף, 16 בינואר 2020).
בעל האגודה מציין כאמור ש"בתיה בת פרעה היתה ראויה למות לולי זכות משה". לשון זו עצמה אינה מופיעה במקורות המדרשיים, והוא מסר פרפרזה. מבחינה זו לא ברור אם כוונתו שבתיה ניצלה בזכות תפילת משה עליה, כנזכר בפסיקתא דרב כהנא, או שמא דבריו מוסבים על הזכות שקנתה לעצמה בהצלת משה, כמו שנאמר בשמות רבה.
הן בפסיקתא דרב כהנא והן בשמות רבה מוזכרת בתיה כמקרה יוצא דופן של אישה מצרית שהייתה אמורה למות במכת בכורות, כמו שאר הבכורות הנקבות המצריות. בכמה וכמה מקורות מדרשיים נזכר שבתיה התגיירה, אך במקורות בדבר הינצלותה ממכת בכורות היא נכללת דווקא עם הבכורות המצריות; לו הייתה נמנית עם העם היהודי, הרי שלא הייתה אמורה להיכלל בין אלה שסכנת מיתה ריחפה עליהן. נראה שבעל ספר האגודה, בנוטלו את הדוגמה של בתיה כמושא חיקוי לכלל נשות ישראל ובהקישו כי כל נשות ישראל מחויבות לצום בשל כך – החשיבה כיהודייה.
מההסתייעות בדוגמה של בתיה אנו למדים כי בניגוד לבכורי ישראל המחויבים להתענות בערב פסח משום שכלל הבכורים העבריים ניצלו ממכת בכורות, חובתן של הנשים לצום נשענת על העדות הנוגעת למילוטה של דמות נשית אחת ויחידה ממכה זו. ר' אלכסנדרי הכהן זויסלין מסיק מהמוצאות את בתיה כי כלל נשי ישראל מחויבות לצום, ומבחינה זו אין הקבלה וסימטריה בין שורש חובת האנשים לצום ובין מקור חיובן של הנשים. אין בדבריו הידרשות והתייחסות לכך שכלל נשות ישראל לא נפגעו במכת בכורות.
ואולם אפשר להצביע על מערך השוואה חלופי המשמש סיוע והוכחה בשאלת חיובן של נשים בצום בכורות או פטירתן ממנו; הדגם המקביל של כלל נשות ישראל במצרים בהשוואה לכלל הגברים. ר' אלעזר רוקח [תכ"ה-תק"ב (1665–1741)], מגדולי רבני פולין בזמנו, מעלה בחיבורו "מעשה רוקח" (אמשטרדם ת"ק, מסכת בכורות, קח ע"ב-ע"ג) את דגם ההשוואה הזה, ולאורו הוא פוטר את הנשים מלצום. הוא מציין שבמדרש נזכר כי בני ישראל במצרים היו עובדי עבודה זרה כמו המצרִים. עניין זה כוחו יפה אף באשר לבכורי ישראל, אשר מחמת זאת היו ראויים ללקות במכת בכורות, בדומה למצרִים, ולפיכך הם טעונים פדיון ותענית על שהקב"ה הצילם. אולם לא כן הנשים, שבעניינן נאמר בבבלי סוטה (יא ע"ב) שבזכות נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, "לכך אינם צריכין לא פדיון ולא תענית זה פשוט". ר' אלעזר רוקח מצמצם את חלות המדרש המזכיר שבני ישראל במצרים היו עובדי עבודה זרה לגברים בלבד, בסוברו שבשל כך היו הם ראויים לקפח את חייהם במכת בכורות, ועל כן מחויבים לצום. ואולם שלא כמו הגברים, הרי שר' אלעזר רוקח פוטר את הנשים מצום זה, כשהוא מעמיד כמושא חיקוי את הדגם של הנשים הצדקניות במצרים, אשר מפאת מעשיהן הטובים לא עמדו בסכנת הַכְּלָיָה של מכת בכורות.
לעומת הגישה המובאת במדרשים על בתיה שהבכורות הנקבות המצריות מתו במכת בכורות, מדרשה אחרת המופיעה בשמות רבה עולה כי מתו רק הבכורות המצרִים הזכרים, ולפנינו אם כן דעה מנוגדת. וכך נאמר בשמות רבה: "'שה תמים זכר בן שנה' (שמות יב, ה)... 'זכר' שהוא הורג כל בכוריהם של מצרים וחס על בכוריהם של ישראל" (שמות רבה, טו, יב, דפוס ווילנא כח ע"א). ר' שמואל שטראשון [תקנ"ד-תרל"ב (1793–1872)] נשען בביאורו לשמות רבה (חדושי הרש"ש, שמות רבה, טו, יב, אות כה, כח ע"ב) על מדרש זה כמקור לפטירתן של נשים מתענית בכורות, והוא מציין שבמדרש זה מבוטאת עמדה החולקת על הגישה המצויה במדרשים על אודות בתיה. גם מדבריו של ר' שמואל שטראשון משתמע, בהמשך לפשט המקורות הללו, שהוא רואה בבתיה אישה מצרית.
זהו נוסח מעודכן של המאמר פרי עטי "על מקור חיובן של נשים בתענית בכורות", שראה אור ב"קולך" 92 (תשס"ה), עמ' 2–3.