סיפור יציאת מצרים, האירוע המכונן של עם ישראל, טבוע כולו במטבען של נשים. ראשית הסיפור, במסירות נפשן של המיילדות העבריות. פרעה נותן להן פקודה מפלה ואכזרית, בלתי חוקית בעליל, ש"דגל שחור מתנוסס עליה": "אם בן הוא - והמיתן אותו!". המיילדות עומדות במבחן המוסרי, מפרות את צו המלך, ותוך סיכון חיים הן ממרות את פיו ומחיות את הילדים.
בהמשך, אנו עדים לחידוש מרגש של ברית אהבה בין שני זקנים, באים בימים. יוכבד, דודתו של עמרם (ראו שמות ו, כ), הייתה בת 130 שנה לדעת חז"ל, וביקשה לשוב אליו לאחר שפרש ממנה. חידוש הקשר נעשה גם הוא ביזמת אישה, מרים בתם: "ויקח את בת לוי - פרוש היה ממנה מפני גזרת פרעה, וחזר ולקחה. וזהו "וילך", שהלך בעצת בתו, שאמרה לו: גזרתך קשה משל פרעה! פרעה גזר על הזכרים, ואתה גם על הנקבות". "חזר עמרם, ועשה בה ליקוחין שניים, הושיבה באפיריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה" (סוטה יב).
לאחר שהצפינה את בנה במשך 3 חודשים כדי להצילו ממוות, הכינה לו יוכבד אמו תיבה מצופה "זפת מבחוץ וטיט מבפנים, "כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע". ושוב, האחות הגדולה (ולא אהרן, האח הגדול!), עינה פקוחה תמיד לראות מה ייעשה לו. גם בהמשך, כשהדמויות המרכזיות בסיפור הם שלושה גברים - משה, אהרן ופרעה - ממשיכות הנשים לתפוס חלק מרכזי בו. בת פרעה ונערותיה, שבע בנות יתרו ההולכות להשקות את צאן אביהן, הנשים ששואלות, "אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (ג, כב), כדי ל"נצל את מצרים", ציפורה שמצילה את בנה ממוות שנגרם, לדעת חכמים, בשל רשלנות פושעת של משה. לפי מסורת חז"ל, נטלו הנשים חלק כה מרכזי בהמשך החיים היהודיים גם במצב הנורא של שעבוד מצרים, עד שאמרו (סוטה יא): "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". אין זה מפליא אפוא שבעל מדרש "מאור האפלה" רואה בשירת מרים, אחד משיאי גאולת מצרים, מקור לחיוב נשים במצוות תפילה.
על רקע זה, בולט גם השוני שבין ציוויו של פרעה לתפישתו של משה רבנו. פרעה מצווה (י, יא): "לכו נא הגברים ועבדו את ה', כי אותה אתם מבקשים!". בתפישתו המפלה של פרעה, חופש הפולחן - "עבודת ה' ", כמו גם חופש התנועה והיציאה מהארץ, אינה עניין לא לנשים, לא לזקנים ולא לילדים, אלא רק ל"גברים". לעומתו, מדגיש משה רבנו, שעקרון השוויון חל גם בתחום הדתי: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, כי חג ה' לנו".
עיון בספרו המרתק של פרופ' אברהם גרוסמן, "חסידות ומורדות" (הדפסה שלישית, ירושלים תשס"ד), מלמד שלמרות הדימוי השכיח לעתים בקרב רבים, חלקן של הנשים בעבודת הקודש, בבית הכנסת ומחוצה לו, ניכר כבר בימי הביניים. בספרות הראשונים יש עדויות על נשים שכיהנו כמוהלות ושוחטות, ועל כאלה שנטלו חלק פעיל בחיי בית הכנסת. כך, למשל, בהספדו של בעל ה"רוקח", רבי אלעזר מוורמס, את אשתו דולצה, הוא מעיד עליה ש"בכל המדינות לימדה נשים, ומַנעֶמֶת זמרים, סדרי תפילה בבוקר ובערב סוֹדֶרֶת, ולבית הכנסת מקדמת ומאחרת". ורבי אביגדור כ"ץ, מוסיף ומעיד על "מקצת נשים צדקניות" שבדורו, שנהגו "להניח תפילין ולברך, ולהתעטף בציצית(!)". גם רבי שמחה משפיירא, מגדולי בעלי התוספות באשכנז בסוף המאה הי"ב, "היה עושה מעשה לצרף אשה לזימון(!)", והמהר"ם מרוטנבורג פסק, שבנסיבות מיוחדות יכולות נשים לעלות לתורה בבית הכנסת, לקרוא ולברך בעצמן.
סוף דבר: "מעשה אמהות", שפרה ופועה, יוכבד, ציפורה ומרים, שימש "סימן לבנות". ביקשו הן ללכת, בצוותא-חדא עם הנערים והזקנים, האבות והבנים, ליטול חלק בעבודת הבורא, "כי חג ה' לנו". "חג ה' ", קבלת התורה ועבודת שמיים, אינו רק חגו של מגזר אחד, קטן, מצומצם ואליטיסטי, אלא ראוי הוא שיהא משותף לכל.