באמצע פרשות קדושה קסומות, מופיעה בפרשתנו פרשה קשה.
וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'.
הפרשה הזאת רוויה בקשיים רבים ומגוונים. מהי היציאה בתוך המחנה? על מה היתה המריבה? מהי נקיבת השם? את מי קילל? כנראה שגם בעיני משה היתה הפרשה מוקשית, שכן הוא לא ידע מה לעשות במקלל.
הנטייה הטבעית שלנו היא, לתת תשובות לשאלות. לאחר מתן התשובות, הפרשה פשוטה וברורה. בואו וננסה ללכת בדרך אחרת. הנחת העבודה שלנו תהיה, כי התמיהות הללו הן חלק מהדיבר, מטרתן ליצור מקור רוטט מטריד ולא ברור. נעזר בשני כלי עבודה, להנהיר את הפרשה מבלי לפגוע במסתורין שיוצרות השאלות שאינן פתורות. הכלי הראשון יהיה השפה, השפה כקולות היוצרים מוסיקה:
וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית
וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה
בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.
ה'צ' הקשה החוזרת בכל אחת משורות ה'שיר', יוצרת מוסיקה מאיימת של מריבה. כאן נעזר בכלי השני, כלי בלשי שבעזרתו נפענח את מהות המריבה. הכתוב לא מספר לנו על מה נסבה המריבה, אך הוא מספר לנו על האנשים הניצים. יש פער ביניהם. האחד הוא ישראלי לכל דבר, והשני בן ישראלית ומצרי. הפער הזה יוצר מתח. אנחנו לא יודעים מה תוכנו אבל מרגישים אותו באוויר בלוויית ה'צ' הצורמת. המון כאב וזרות והזרה נמצאים בתווך בין השניים.
וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם
וַיְקַלֵּל
וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה
וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן.
וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי ה'.
בבית השני המצלול שונה, האותיות 'מ' ו'ש' יוצרות אותו. ההתרחשות סתומה, אך מעבר לכעס שהתבטא בנקיבת השם ובקללה יש עוד עובדה מוזרה. מדוע מפרש הכתוב עתה את שם האם?
אם נקרא בקריאת רגש את הפסוקים, תעלה מתוך הערפל תחושה חזקה. האיש בן המצרי כואב את עלבון זרותו. הכתוב נותן פה לכאבו הזועק 'אמא שלי היא משלכם. למה אתה פוגע בי, למה אתה מתייחס אלי כזר?!' הכתוב נוקב בשם האם, והאיש נוקב בשם אלוהים. אולי יש קשר בתנועת הנפש הזאת הרוצה לחשוף את העלום, את מה שבדרך כלל אין צורך לגלותו כי הוא המהווה תשתית של הקיום. קיומו של האיש הזה התערער, ועל כן הוא נדחף לגלות את השורשים - את שם האם ואת שם האל. אחר כך הוא מקלל. מהמשך הפרשה אפשר להבין שהוא קילל את אלוהים, מחלק זה הקללה סתומה: אולי את אלוהים, אולי את האיש הרב אתו, אולי את יומו, את גורלו, את עצמו? המון כאב יש כאן, ומעשה חמור ואסור בעקבותיו.
האיש מוצא את מותו, מוות בסקילה. אשרינו שאנחנו אנשי תורה שבעל פה, ודברי רבי עקיבא ורבי טרפון הם נר לרגלנו: 'אלו היינו בסנהדרין, לא נהרג אדם מעולם' [מכות א' י']. את המוות של המקלל אפשר לכן לשים בסוגריים, ולראות את היחס בין הכאב שלו ובין חומרת המעשה שעשה. כאן עולה אופק חדש של התייחסות: יש מעשים שלא יעשו, אבל יש מכאובים שאסור לייצר. בהלכות אונאת דברים הורו לנו חכמים: 'אם היה בן גרים, לא יאמר לו: "זכור מעשה אבותיך!", שנאמר: "וגר לא תונה ולא תלחצנו". ' [בבא מציעא פרק ד' י']. האיש הישראלי פגע בבן המצרי שהוא חלק מאיתנו אפילו מעבר לגר [הגר המקראי הוא הגר התושב שאיננו יהודי אך יושב בארץ]. הוא לחץ אותו לקיר, דרך על יבלת, נגע בעצב רגיש. בן המצרי הגיב במעשה קשה ואסור. במקום להתמקד בענישתו, אולי כדאי שנחשוב גם אנחנו איך למעט רעות כאלה הדוחפות אנשים למחוזות של איסור. לאחר פרשות החגים המבליטות את השייכות המשפחתית והלאומית, באה פרשה מטרידה שראוי שתמשיך ותטריד אותנו.
ד"ר משה מאיר, חוקר עמית במכון שלום הרטמן בירושלים