אש שחורה על גבי אש לבנה

(א) וַיְדַבֵּר ד אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד וַיָּמֻתוּ: (ב) וַיֹּאמֶר ד אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת: (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה: (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם: ויקרא פרק טז

פרשת אחרי-מות מתחברת לעניין שבו התחיל ספר ויקרא בכל הנושאים הקשורים לעבודת הקודש באהל מועד, אחרי ההפסקה שמחצי השני של פרשת שמיני וכל ענייני טומאה וטהרה שבהם עסקו פרשיות תזריע ומצורע. לכן נראה כאילו מטרת הפסוק הראשון "אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד וַיָּמֻתוּ" היא להודיענו שהדברים האלו באים כהמשך לעניין שקדם לאותה ההפסקה. אבל אילו היה הדבר כך, לא היה צורך בכל אריכות הלשון של "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ד וַיָּמֻתוּ". גם האזהרה של "וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ וגו וְלֹא יָמוּת" מעידה על כך שמותם של נדב ואביהוא הכניס שינוי בעבודת הקודש שלא תהיה אחרי מותם כפי שהיתה יכולה להיות לפני כן.

אזהרה זו באה לשים גבול מסוים בהשתדלות לקירבה יתירה בין האדם לבוראו והדבר נראה תמוה היות ונראה דוקא שקירבה זו היא הדבר הכי רצוי וטוב בבחינת הדבקות בד ית.

חז"ל למדונו שבנושא זה ישנם שלוש מדרגות המיוצגות ע"י משה רבינו, אהרן אחיו ובני אהרן שישאו אחריו בתפקיד הכהונה הגדולה. משה רבינו מתפקד ככהן גדול ומשמש בחלוק לבן ומותר להכנס לפני ולפנים בכל עת וללא שום טכס מיוחד. גם אהרן יבא בכל עת אל הקודש, אבל רק בתנאי שיקיים את מה שכתוב בהמשך "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ". דבר זה מיוחד לאהרן ואנו למדים זאת ממה שכתוב "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן" בעוד שהיה די לכתוב "בְּזֹאת יָבֹא", והיות וכבר כתוב לפניו "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ" היינו יודעים בבירור שמדובר באהרן. אלא שאז היה מקום לחשוב שהציווי שייך לכל כהן גדול ולאו דוקא לאהרן בלבד. המדרגה השלישית היא זו של הכהנים הגדולים מזרע אהרן המותרים לבא אל הקודש רק ביום הכיפורים כשמקיימים את אותו סדר העבודה המפורט בפרשה.

והנה, כל אותו סדר העבודה שייך כידוע לכפרת חטא העגל שיום הכיפורים הוא היום שבו ירד משה מהר סיני עם הלוחות השנִיים. סדר העבודה בפרט וכל סדר עבודת התשובה בכלל באים ללמדנו שדוקא נדרש סדר בתהליך של התקרבות האדם לאלקיו. חטאם של בני אהרן גילה את הצורך בסדר זה. מיסודו של מרן הרב קוק זצ"ל למדנו שלכל חטא ישנם שני מקורות אפשריים בנפשו של האדם. או תאוה גשמית המפריזה על סיפוק הצרכים החומריים של האדם בהיותו בעל גוף, או להיפך תאוה רוחנית להישגים שהם למעלה מכח הקיבול של האדם באשר הוא. היות ואין אור בלי כלי ואין ברכה בלי כלי מחזיק ברכה, כתוב "הרחב פיך ואמלאהו". ככל שהאדם מרחיב ומגדיל את כח הקיבול שלו, מסוגל הוא להישגים גדולים יותר ואז שפע הברכה והקדושה הבאים לו מלמעלה אינם הולכים לאיבוד. אבל כשהוא מנסה לקבל יותר ממה שהוא מסוגל להחזיק, התורה נעשית לו סם מוות במקום שתהיה סם חיים ובמקום לקדש הרי הוא מחלל חלילה.

הכתב מייצג את הבחינה של הגבול, המוגדר, המצומצם, תורה שבכתב בבחינת מצוה. חטאם של בני אהרן היה בבחינת "אשר לא ציווה ד". ניסיון להתעלות ללא סדר למדרגה של התורה שבעל פה שהיא מקורה של התורה שבכתב, בחינת הלבן של הגויל הקודם לכתב שייכתב עליו. אמנם היוזמה צריכה גם לבא מהאדם בבחינת התעוררות מלמטה, בחינת "כי בתורת ד חפצו", תורת ד השייכת ללבן של הגויל, שהיא למעלה מכל מגבלה במקום ובזמן ואשר אין בה מוקדם ומאוחר. אבל היא חייבת לעבור דרך ההתמודדות עם המציאות הממשית של העולם, בחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה", תורתו שלו לפי השגתו, מאמץ מתמיד להרחיב את הגבולות אבל לא לבטל אותן, מבלי לנסות לקפוץ מעל לשלבים של זיכוך וקידוש נפשו. לכן, אחרי פרשת סדר התשובה המפורש בפרשת אחרי מות, באה בפרשת קדושים הקריאה השייכת לכל אדם ולא רק לכהנים, פרשה המפרטת את ההתנהגות בעולם הגשמי של מציאות עולם הזה אשר רק דרכה תיושם התוכנית של קדושים תהיו, בב"א.