פרשת כי תצא היא הפרשה העמוסה ביותר במצוות בין פרשיות התורה. את העיון הנוכחי נייחד בעקבות השפת אמת לעסוק בענייני המצוות, וזאת ביחס לכמה תחומים הבאים לידי ביטוי בעיסוק בעניין זה.
מטרת המצווה
הזכרנו כבר פעמים רבות בעבר את ה'נקודה הפנימית' שקיימת בכל יצור בבריאה אשר נותנת לו חיות וקדושה. השפת אמת מוצא את מטרת המצוות כקשורה לאותה נקודה. כשחז"ל במדרש עוסקים בעניינם של המצוות הם דורשים את הפסוק: "כי לוית חן הם לראשך" (משלי א, ט), ומסבירים שהמצוות מלוות את האדם לכל מקום שהולך ובכל מעשה שעושה, וכך מבאר השפת אמת את הדברים:
"אם כן הלא יש בכל דבר איזהו נקודה שמעלת חן לפניו ונקודה זו מעוררין על ידי נר מצוה שמאיר בעלמא דחשוכא לראות ולמצא הנקודה והשורש והראשית. והוא עניין המצוות שיש בכל המעשים"
(תרמ"ט 'במדרש')
אותה נקודה פנימית שהיא בעצם השורש והבסיס של החיות של האדם מוסתרת ומכוסה בקליפות ובמחיצות. יש צורך מהאדם לפעול בדרכים רבות כדי להסיר את אותם מחיצות ולגלות את האור הגדול. מסביר השפת אמת שאת אותה 'נקודת חן' - הניצוץ הפנימי שמעלה חן לפני הקב"ה, מעוררים ומגלים על ידי קיום מצוות. העולם הזה הוא עולם של מעשה וחומריות. כדי למצוא בתוך העולם החומרי הזה את הניצוץ הא-לוקי צריך לקדש אותו. הקדושה הזו של המעשים באה באמצעות המצוות, אשר גורמות לאדם להרגיש ולהפנים בקרבו שאין בעולם הזה מעשה סתמי, אלא בכל דבר שהוא עושה - בשדה ובכרם, בביתו וברחוב, עם עצמו ועם סביבתו, הוא עטוף ומכוסה במצוות שעוזרות לו להוציא מתוכו ומתוך מעשיו את נקודת הראשית שלהם – נקודת הקודש.
האורח והמלווים
דברים דומים לאלו מופעים בעוד מספר תורות, אבל מעניינת במיוחד היא התורה הבאה:
"במדרש: לוית חן וכו' לראשך וכו' בכל מקום מצות מלוין אותך וכו'. פירוש שהמצות מחברין כל המעשים אל הראשית והשורש. כי התורה נעלמה מכל חי והיא הראשית והשורש של כל הבריאה, ועל ידי המצות ממשיכין הארת התורה לכל המעשים ומחברין הדברים לשורשן וזה 'לראשך'. כי בעולם הזה עלמא דשיקרא – החושך יכסה, והמצות הם נרות להאיר את התורה. ולכן נשתלחה הנשמה בעולם הזה, והמצות הם הלויה, כמו שמלוין אורח בדרך, שכל הדרכים בחזקת מסוכנים והלויה שומר המהלך בדרך, כן המצות מלוין האדם בדרך הזה שהנשמה מסוכנת בשליחות זה" (תרמ"א-תרמ"ב "במדרש")
מעבר לדברים שהסברנו לעיל, מבטא השפת אמת את היחס בין הנשמה למצוות כאורח שבא בשליחות מסויימת למקום מסוכן ולא טבעי לו, ומה שמגונן ועוזר לו אלו המלווים שלו. כך גם לעניין המצוות – הנשמה היא מקור רוחני שיונק את מקורו מכסא הכבוד. הנשמה נשתלחה לתוך גוף האדם, והמקום הזה זר לה ולא טבעי לה. יש חשש שהעולם החומרי והגשמי שבתוכו היא חיה לא ייתן לה לבצע את שליחותה. כנגד זה מגיעות המצוות, כדי לשמש כבני לוויה לנשמה. המצוות כאמור, גורמות לעולם החומרי למצוא בתוכו את השורש שלו ואת התשתית הקדושה והטהורה שלו.
מעשה המצווה
על פי הרעיון הזה מסביר לנו השפת אמת את דברי חז"ל במדרש (דב"ר ו', א), על כך שגם תינוק שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית, וכך הוא כותב:
"שהמצות (מ)לבד שהם פעולות המוכרחין מעצמם, (מ)לבד זה הם ניתנו לבני ישראל לתקן אותם, שבכח המעשה יתדבקו בשורש נשמתם. ולכן על אף שנולד מהול, צריכין להטיף דם ברית מפני בריתו של אברהם אבינו עליו השלום. כלומר, שעל ידי המצות שבני ישראל עושים מעוררים שורש אחדות בני ישראל שהיא מציאת חן (ה)אומה הישראלית. ומצד זה אין הפרש בין מצוה קלה לחמורה, דסוף סוף על ידי המצוה מעורר כח נשמתו"
(תרל"ז "במדרש")
בעולם ההלכה נהוג להבדיל בין מעשה המצווה לבין קיום המצווה. מעשה המצווה היא הפעולה שבאמצעותה נעשית המצווה, וקיום המצווה היא התוצאה של מעשה המצווה (למשל בדיני אבלות, בהם מעשה המצווה הוא בפעולות כמו חליצת נעליים, איסור רחצה וכדומה, אבל קיום המצווה הוא בתחושה הפנימית של החיסרון והאובדן).
בתורה הזו של השפת אמת אנו רואים שהדברים שייכים גם לגבי התפישה הרעיונית של המצוות. כאשר כשאדם מקיים מצווה, אין עניין וערך רק בתוצאה של מעשיו – שהמצווה נעשתה. לפי היסוד שהזכרנו לעיל, שיש בקיום המצווה דבר שבא להעלות את המעשה החומרי בכמה דרגות לכיוון היסוד והשורש הרוחני, נבין שיש חשיבות רבה כבר בעצם עשיית המצווה. המצוות הם כלי רוחני שיש לאדם כדי ללמוד ולדעת על נוכחות הקדושה בכל מעשה שעושה. לכן, יש חשיבות עצומה שאדם יפעל ויעמול במעשה המצווה ולא ישמח רק על קיומה ותוצאתה הסופית.
על פי ההבנה הזו, מסביר השפת אמת את דברי המדרש על כך שגם אם נולד תינוק מהול יש עדיין לקיים בו חלק ממעשה ברית המילה, כי כאמור, יש ערך במעשה המצווה עצמו אשר מוביל את האדם לחיבור עם שורשיו ונקודת החיות שבו. בנוסף, על פי זה נבין שאין הבדל בין מצווה קלה לחמורה, שהרי בכל מקרה על ידי פעולת המצווה האדם מעיר את כוח הנשמה הפנימית שבו.
שכר מצווה
סוף דבריו של השפת אמת בתורה הקודמת מובילים אותנו להסברו למדרש חז"ל נוסף:
"דאמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה... לא תהא אומר הואיל והמצוה הזו גדולה, אני עושה אותה ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה, איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצות בתום... למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים והכניס אותם לתוך פרדסו, סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד. אמר לו: תחת איזה אילן עשית? אמר לו: תחת זה. אמר לו: פלפל הוא, שכרו זהוב אחד... (המדרש ממשיך ומפרט שכל אחד עבד תחת עץ ששכרו אחר)...כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של המצות חוץ משתי מצות: מורה שבחמורות והקלה שבקלות - כיבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים... והקלה, שילוח הקן, ומה שכרה? אריכות ימים" (דב"ר ו', ב)
על משמעות המדרש עומד השפת אמת:
"כי לכל מצוה יש שכר בפרט כפי המצוה. אבל (מ)לבד זה יש שכר שבכלל על גמר הפרדס וזה שכר השוה לכל הפועלים, ושכר זה עולה על כולנה. והיא בחינת אריכ(ו)ת ימים שהשוותה תורה לקלה וחמורה, והיא התדבקות הימים בעולם שכולו ארוך, והוא 'לוית חן', כי לכל דבר יש שורש בשמיים ועל ידי זה מעלה חן ומתקיים למטה, ועל ידי תורה ומצות מתחבר לשורש"
(תרל"ט "במדרש")
"וזה משל הפרדס שמביא המדרש, כי בפרט יש קלות וחמורות אבל עיקר השכר, (הוא) כשזוכין לשלמות הפרדס כי 'כרם ה' בית ישראל' (ישעיהו ה, ז') ובזה קלה כחמורה" (תרמ"ז "במדרש")
כאמור, המצוות מלוות ומתקנות את האדם בכל חייו, בכל מעשיו, בכל איבריו. המדרש מדמה את העניין לפרדס מלא עצים ויש צורך לטפל באותם עצים למרות שברור שיש בפרטים עצים ששווים יותר ועצים ששווים פחות, הרי השלמות של הפרדס תלויה בטיפול נאות בכל העצים כולם.
כך הם פני הדברים ביחס למצוות. באופן פרטי, יש מצוות חמורות ומצוות קלות, כאלו ששכרן גדול וכאלו ששכרן קטן. אך כשמסתכלים על המכלול, על המטרה הכללית של המצוות – החיבור לנשמה, הרי שהנשמה נמצאת בתוך העולם הזה ובתוך האדם - בכל מקום ובכל מצב. ממילא, כדי להאיר אותה ולחשוף את הניצוץ הא-לוקי שבבריאה צריך להתייחס אל כל המצוות באותה הצורה, לגשת אליהם עם אותה המוטיבציה ולבצע אותם באותה מסירות. כדי שהאור הפנימי יצא החוצה צריכים לפתוח בפניו את כל החלונות שקיימים מולו. כל עולם המעשה שלנו הוא מחיצות שמונעות מהקדושה ומהשורש הא-לוקי להתגלות. ולכן בכל מעשה - קטן או גדול קל או חמור. מלווה את האדם מצווה מיני רבות כדי שיוכל דרכן למצוא את התשתית הרוחנית שבחייו.