הקדמה קצרה
עמדנו כבר מספר פעמים בעבר, על כך שבעולם החסידות לא מתייחסים לדברי התורה ולמדרשי חז"ל כפשוטם, אלא נותנים להם משמעות סמלית רוחנית. לעיתים משתמשים בדרך זו אף לגבי מילים וביטויים קצרים מתוך הפסוקים. דוגמא אחת בולטת מאד לעניין היא דברי ה' לאברם בפרשתנו: "לך לך". במובן הפשוט, מצווה הקב"ה את אברם ללכת לארץ כנען, וכך אכן עושה אברהם. אבל השפת אמת מוצא בביטוי הזה ובציווי כולו משמעויות נרחבות ועמוקות הרבה יותר, שדרכם הוא מנסה להעביר לחסידיו ולנו מסרים רבים שרלוונטיים גם היום. בעיון זה נצעד בעקבות כמה תורות כאלו.
הבחינה המיוחדת של אברהם
אברהם אבינו לא נולד לתוך עם ישראל ולא ידע על בחירתו עד שגדל. אברהם אבינו חי שנים רבות כאחד האדם, ללא ידיעה על ייחודו וייעודו המיוחד. על רקע המעבר הזה בחייו של אברהם אמר השפת אמת את הדברים הבאים:
"והנה אברהם אבינו עליו השלום היו בו ב' העניינים. כי מקודם היה בכלל בני נח, וקירב כל הברואים לה' יתברך, כפי היכולת... והיה זה בחינת יחוד ה'. אחר כך אמר לו ה' יתברך: 'לך לך', פירוש, לבחינה המיוחדת לך שהיא (ה)אומה הישראלית המיוחדת לה' בכל המעשים והדקדוקים על ידי המצוות והיא בחינת תורה שנקראת 'דרך'... ואמת שזה נוהג בכל איש ישראל, כמאמר חז"ל מקודם יקבל עליו עול מלכות שמיים ואחר כך עול מצות" (תרל"ז "והנה").
אברהם אבינו חי שנים רבות כ"בן נח" – כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. כאשר בוחר בו הקב"ה, מקבל הציווי "לך לך" משמעות עמוקה יותר מההסבר הריאלי שלו. הקב"ה אומר לאברהם שילך אל עצמו, כלומר אל הבחינה המיוחדת שלו, אל המטרה שלו בחיים, אל היעוד והשליחות שלשמם נבחר.
כולנו זוכרים עוד מספסלי הגן, שכבר לפני בחירתו של אברהם כאבי האומה הישראלית, מרחיבים חז"ל במדרשים על הדרכים שבהם קירב אנשים לקב"ה ואיך הוא יצא נגד העולם האלילי שבו הוא חי. השפת אמת אומר שזוהי הקומה הראשונה בעבודת ה', שבאה לידי ביטוי ביחוד ה' ובקבלת עול מלכות שמים. הקומה הזו היא אוניברסלית שראוי שיאחזו בה עמי העולם כולם. אברהם נבחר להקים את הקומה השנייה של האנושות והיא ההצטמצמות לאומה מיוחדת שתעבוד את ה' לא רק באמונה, אלא גם בקיום מצוות ובלימוד תורה. זוהי בחינה מיוחדת יותר, שלא ראויה לכל אחד, ועל רקע זה נבחר אברהם.
השפת אמת בסוף דבריו מאיר לנו שהמעבר הזה בין המדרגות השונות באנושות, נוהגת גם בכל פרט ופרט מישראל, כפי שבא לידי ביטוי בדברי חז"ל במסכת ברכות, שעל האדם קודם לקבל על עצמו עול מלכות שמים ורק אחר כך יקבל על עצמו עול מצוות.
האדם המהלך
בתורה אחרת מבאר השפת אמת - דרך העיסוק בבחירת אברהם - יסוד חשוב בחייו של האדם:
"לך לך מארצך - כי אדם נקרא מהלך, וצריך לעולם לילך ממדריגה למדריגה, ולצאת מן ההרגל והטבע, ואפילו כשזוכין לאיזה מדריגה בעבודת הבורא יתברך, מכל מקום גם בזה ההרגל נעשה טבע שני. ולכן צריכין בכל עת לחדש דרכים בעבודת ה' בנפשו. ואברהם אבינו עליו השלום נתנסה עשרה נסיונות, ובכל נסיון נעשה כבריה חדשה, עד שזכה לצאת מכל הטבע" (תרנ"ו "לך").
השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. המלאכים, משרתי ה', נקראים "עומדים" ("שרפים עומדים ממעל לו" ועוד). לעומת זאת בני האדם מאופיינים בהיותם 'מהלכים'. לפי ה'שפת אמת', אין זה רק תיאור פיזי, אלא יש לזה משמעות רוחנית. מהקריאה "לך לך" אנו לומדים, שהאדם צריך להיות תמיד בעליה רוחנית. אל לו לשקוט על שמריו ולהסתפק ברמה אליה הגיע עד כה, משום ש"ההרגל נעשה טבע שני" וסופו לבוא לידי ירידה. אדם המרגיש עצמו שבע רצון מהישגיו הרוחניים, צריך לקבוע לו יעדים חדשים וגבוהים יותר. בסופו של דבר צריך האדם להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, משום שעצירה משמעה תחילתה של נפילה רוחנית.
דוגמא לדבר: אדם שקיבל כרטיס למשחק ליגה של מכבי ת"א נגד קבוצה קטנה מהארץ, ומתכונן בפעם ראשונה בחייו, לראות בעיניו, בצורה ישירה, את כוכבי הכדורסל הגדולים של אירופה, ירגיש תחושה נפלאה וגדולה. לעומתו, אדם אחר בעל מנוי קבוע למשחקי מכבי ת"א במשך שנים רבות, לא יתרגש כל כך מצפייה באותו משחק, כי הדבר נעשה אצלו כבר רגיל וטבעי. אדם כזה צריך ריגושים מיוחדים בדמות משחק נגד קבוצה אירופאית בעלת שם, כדי להרגיש תחושה מיוחדת בצפייה במשחק.
כך גם בעולם הרוחני של האדם. גם כשאדם מגיע לעוצמות רוחניות גדולות ומרגיש דבקות גדולה בקב"ה, הרי שהזמן שעובר הופך גם את זה לדבר טבעי ושיגרתי, וכעת עליו להמשיך במסעו וללכת ולעלות אל המדרגה הבאה בעולמו הרוחני.
ללכת פנימה
בתורה אחרת, מבאר השפת אמת את המילים "לך לך", כקריאה לאברהם ללכת אל הפנימיות שבו, כלומר לצאת ולהתנתק מהגשמיות ולהתחבר לעולם הפנימי שלו ושל הבריאה:
"וזה 'לך לך' – לצאת מלבוש גשמי להתדבק בצורה (של) הפנימיות" (תרס"ב "לך").
הרעיון הזה של ההתבוננות בפנימיות של הדברים חוזר בתורות נוספות, בעיקר על רקע מדרש חז"ל הבא:
" שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך - אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: 'תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?' הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: 'אני הוא בעל הבירה'. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: 'תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?' הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: 'אני הוא בעל העולם' " (בראשית רבה, פרשה לט).
אברהם אבינו לא מסתפק בנקודת מבט שטחית על הבריאה ועל היצירה המופלאה שנקראת "עולם". אברהם מתבונן בטבע הבריאה וחש כי יד ניצבת מאחוריו. העולם, כשמו כן הוא, מעלים ומסתיר את קול ה' המחדש תמיד מעשה בראשית. שגרתם של חוקי הטבע, היכולת לצפות מראש כיצד יתנהל הטבע, עלולים להטיל צל כבד על הדינאמיקה הפנימית והלא טבעית שבה העולם מושגח ומתנהל.
הבירה הדולקת, היא ההכרה כי 'יש מישהו בבית', וכי לא מדובר בעולם חשוך ומת. גדולתו של אברהם, על פי מדרש זה (ומדרשים נוספים), הייתה ביכולתו להתבונן בתוך הטבע פנימה, לחוש כי חסר משהו, ולהבין כי מאחורי המציאות החוקית חייבת להיות יד מורה ומכוונת, הפועלת במסגרת החוקיות ומחוצה לה.
למה דווקא אברהם?
על פי הרעיון הזה מנסה השפת אמת לענות על שאלתו המתבקשת של הרמב"ן, מדוע נבחר דווקא אברהם, והרי לא מסופר לנו על שבחיו , כפי שסופר על נח. עונה על כך השפת אמת:
"רמב"ן הקשה, שנאמר 'לך לך' בלי שנזכר מקודם חיבתו. ובזוהר הקדוש נראה כי זה עצמו השבח ששמע זה המאמר 'לך לך' שנאמר מהשם יתברך לכל האנשים תמיד, כמו שכתוב (בזוהר) 'וי לאינון דשינתא בחוריהון' (פירוש: אבוי לאלו שישנים בחוריהם). ואברהם אבינו עליו השלום שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע (אלא) רק הוא. אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר" (תרל"ב "רמב"ן").
קריאתו של הקב"ה אל האדם, על פי ה'שפת אמת' מהדהדת בעולם מראשיתו ועד אחריתו. אבל הקריאה הזו היא קריאה פנימית ומיוחדת, וגדולתם של המתקרבים אל ד', איננה בפנייתו אליהם כי אם ביכולתם לשמוע טוב יותר, להאזין ולהביט פנימה, וממילא לחשוף את אותה הא-לוקות.
ה'שפת אמת', מכוון את האדם להקשבה עמוקה יותר, המאפשרת לנו להתעורר בבקר ולראות את השמש זורחת, ללכת לישון עם שקיעתה, ולחוש את הופעתו של הקב"ה ופעולתו. להתבונן בכל תנועה ותנועה המתקיימת בעולם, בכל סיטואציה, ובכל אירוע, ולחוש כי הן כולן חלק משירה הרמונית שמנוהלת ומכוונת על ידי הקב"ה בצורה נפלאה ונשגבה.
איך מקשיבים?
דבריו של השפת אמת מקבלים משמעות מובנת יותר בעקבות התורה הבאה, שם הוא מסביר את הדרך להגיע לאותה הקשבה לקול הפנימי הזועק אלינו מתוך העולם. בתורה הזאת, שהיא הראשונה שנאמרה על פרשתנו, מתייחס השפת אמת לשאלה, מדוע לא ציין הקב"ה בקריאתו לאברהם את הארץ אליו הוא שולח אותו.
"ברש"י ובמדרש למה לא גילה לו מיד כו'. פשוט כי זה עצמו בחינת ארץ ישראל. להבטל בכל החושים והרצונות רק לרצון השם יתברך כמו שכתוב: 'לך לך מארצך כו'. דהיינו כל התדבקות חיצוניות להשליך הכל עבור לראות רצונו יתברך ואז נתגלה רצונו להאדם. והכלל כי זה צריך להיות תמיד רצון האדם רק לשמוע ולקבל מה שאינו יכול, שאין שיעור לידיעתו יתברך כראוי להיות בטל יותר ויותר תמיד. וזהו שמעי בת וראי כו' שתמיד צריך להיות בבחינת ראיה והסתכלות והאזנה לקבל מה שלמעלה מהשגתו על ידי ביטול שכלו וידיעתו עתה" (תרל"ב ברש"י").
השפת אמת, מסביר שמה שנדרש כדי לראות פנימה הוא: "להבטל כל החושים והרצונות... להשליך הכל עבור לראות רצונו יתברך". אברהם מלמד אותנו שכדי להגיע לעמדה של "רק לשמוע ולקבל מה שאינו יכול", יש צורך בביטול עצמי מוחלט.
בחיים שלנו בעולם, ובחיים המודרניים בפרט, האדם רודף אחרי הצלחה ושליטה בכמה שיותר נתונים ואובייקטים. הקריאה לאברהם ללכת 'אל הארץ אשר אראך' תובעת ממנו מידה שקשה מאד להשיגה והיא הוויתור. בדרך כלל כשאדם עושה וויתורים בחיים, הוא מבקש לדעת בשביל מה הוא מוותר. אבל אברהם נתבע לוויתור על כל העבר שאותו בנה ללא הסבר ונימוק, ואפילו ללא מטרה ברורה. הוא פועל בדרכו רק מתוך הצורך לשמוע לצו ד'. זהו ביטול גמור שמעצב אצל אברהם עמדה של עבודת השם מתוך ציפייה דרוכה לשמוע את קול השם, ונכונות מתמדת לוותר על הכל למען רצונו.