פוליטיקאי מפורסם אמר שאחד הדברים המעוותים בעולם זה שבכדי לנהוג ברכב יש צורך ברשיון, ולעומת זאת כל טיפש יכול להיות הורה... וכ'המשך' לדבריו, מדגיש רבי נחמן פעמים רבות, שהסכנות בעולם טמונות לא רק בדברים הפיזיים, אלא גם בכוחות רוחניים. בידי כל אדם נתונים כלי נשק רבי עוצמה, ועליו להזהר בשימוש בהם. הדיבור למשל, מסוגל להשפיע על העולם הרבה מעבר למה שנראה לעין, וכך גם המחשבה - אותה מתאר רבי נחמן ככח אנושי אדיר. מסתבר, שביד האדם ישנו הכח לא רק לבנות או להרוס. בפיסקה קטנה בליקוטי מוהר"ן מתאר רבי נחמן את אחד מכלי הנשק המשמעותיים ביותר לאדם - הכח לשפוט.
האינסטינקט המיידי של כולנו הוא להביע עמדה. כל סרט, ספר, מאמר או סתם מישהו שנדחף באוטובוס - מולידים אצלינו יחס כלפי הדבר: לטובה, לרעה, או סתם באדישות. ההתיחסות שלנו - או במילים אחרות השפיטה - של אותו מאורע, לא חייב לצאת דרך הפה. לפעמים הדבר ניכר בתנועת יד מזלזלת או בקריצה טעונת משמעות. סיפור מרגש יכול לגרום לנו (או לחלק מאיתנו) אפילו לבכות, אבל בדרך כלל השפיטה נעשית סתם בהרהור פשוט ושגרתי בלב. אם נבחן לרגע את עצמנו, נגלה שאנחנו כמעט ולא מסוגלים להיות עדים למשהו בלי שאינסטינקט השפיטה יעשה. שפיטה יכולה להסתכם במבט על אדם שעוקף בתור וזוכה לתואר 'חמור' שעובר אצלנו מייד בראש, וכמובן שאם תוך-כדי הדחפותו הוא גם ידרוך לנו על הרגל - הכינויים שלו ילכו ויחריפו.
אז מה בעצם הבעיה?
הבעייה טמונה בכך, שמאחורי כל דבר שאנו שופטים, מסתתרת הפתעה... וכדי שנבין את הדבר, עוטף לנו רבי נחמן את הרעיון דרך המשנה בפרקי אבות:
"הכל נתון בערבון... והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה... ונפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו..."
כיצד אפשר להפרע מהאדם שלא מדעתו?
באופן פשוט, כוונת המשנה היא שמענישים את האדם גם אם לא מסכים לכך, וגם אם אינו יודע שמענישים אותו באותו רגע. ר' נחמן מסביר את הדבר באופן שונה לחלוטין.
מי יכול לשפוט אותך? לכאורה, אם אנו רוצים שיעשה דין צדק - הרי שרק הקב"ה, שכו הוא היחיד שיכול למדוד את החטאים ביחס אליך. רק הוא יודע מה הניע אותך לחטוא, האם היית מודע באותו הרגע לחומרת המעשה ובכל זאת עשית זאת, ובקיצור: רק הוא מבין את העולם הפנימי שלך וההסתכלות שלך על העולם - שמהם נבע החטא.
לא מדוייק... ישנו אדם נוסף שמבין אותך טוב מאד, וזה אתה כמובן. אבל כאן יש בעייה, שהרי אם יתנו לך לשפוט את עצמך - יתחילו התירוצים... ולכן יש צורך שאתה תשפוט את עצמך, אולם הדבר חייב להעשות ללא ידיעתך.
רבי נחמן מתאר באופן מופלא כיצד מתקיים הדבר:
"שמעתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם כל גזר דין שבעולם, אוספים את כל העולם (ושואלים) אם מסכימים לדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין - שואלים אם הוא מסכים - ואז נגזר הדין".
אבל כמובן, אם ישאלו אותנו - ננסה להתחמק! וחוץ מזה: מתי נערך משפט זה? באופן אישי אני לא זוכר אף פעם ששאלו אותי על חטא שעשיתי אם אני חייב או זכאי?
מסביר רבי נחמן שהדבר נעשה בהסוואה מתוחכמת ועמוקה: "והעניין הוא עמוק איך שואלים כל אדם. כי בכל הדיבורים וסיפורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים...", או במילים אחרות: כל דבר שעובר עלינו בחיים או שקורה בסביבתנו ואנו עדים לו - יכול להיות שהוא אינו אלא השתקפות של משהו שאנחנו עשינו או שהיינו מעורבים בו. כלומר, בכדי שנוכל לשפוט את עצמינו באופן לא מודע, מסתיר הקב"ה מעשים שעשינו והתייחסויות שלנו לדברים - בתוך מאורעות בהם אנו חוזים בתור צופים. כאשר למשל מואשמים אנו בחוסר רגישות ובפגיעה בחברים שמסביבנו, הרי שהמשפט שלנו יכול להערך למחרת בסרט שאנו רואים, או אחרי שנה בבית הספר ובעבודה - וגזר הדין יינתן על ידינו כשאנו עדים למצב מקביל ושופטים את האדם הפוגע. כמובן שאם הדבר היה נעשה בצורה 'שקופה' היינו יודעים להגיב ביתר עדינות, ובכדי שלא נחייה בהימורים והשערות, מדגיש רבי נחמן ש'בכל הסיפורים יש דברים גבוהים ורמים'. כלומר העולם פועל כהסתרה בתוך הסתרה, והשפיטה שלנו על עצמנו יכולה לבוא אפילו דרך הבעת דעה כלפי סיפור שנשמע באיזה שהיא ארוחת צהריים שגרתית...
משל למה הדבר דומה?
לאדם שהוזמן כצופה יחיד להצגת תיאטרון. במהלך ההצגה יושב הצופה, צוחק, כועס, מבקר ומתרגש. בסיום ההצגה מנסה הצופה לברר מי כתב את התסריט המתוחכם, אולם להפתעתו מתברר לו שהסיפור איננו דמיוני כלל וכלל. ההצגה כולה בנויה על קטעי תסריט שנלקחו הישר מחייו של אותו צופה, וכל אותם תגובות כלפי המתרחש על הבמה - היו בעצם תגובות לחייו הוא.
את התיאטרון הביא רבי נחמן הישר ממשל 'כבשת הרש'. נתן הנביא אינו עושה רק משפט של 'מידה כנגד מידה', אלא מציב את דוד המלך בתור שופט של עצמו. כעסו כלפי האיש העשיר במשל מבטאת את מידת הרגישות שלו לכאבו של העני - וביטוי זה של כעס הוא בעצם פסק הדין על עצמו, שכן את אותם כעס וחמלה היה צריך להפנות כלפיו וכלפי אוריה החיתי בחטא בת שבע.
התגובות שלנו כלפי הסובב אינם אלא שפיטה של הכרעות והתנהגויות שלנו עצמנו. ולכן מזהיר רבי נחמן: "וצריך להזהר בזה מאד לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש כי היא סכנת נפשות...". עשירית השנייה לפני הכעס שמתפרץ על משהו שעשו לנו - היא המפתח למהפך. היכולת לבלום, לקחת אויר, ולדחות את גזר הדין הרע שעומד לנו בקצה הלשון או המחשבה - זה בעצם 'המתקת הדין' שלך עצמך. וכך מתאר ר' נחמן, ש"כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמים עליו". אדם שמרחם על אחר זוכה לרחמנות לא במובן של שכר על רחמנותך. השפיטה החיובית שלך את כאב הזולת - היא זו שהופכת את המשקפיים בהם אתה רואה את העולם למשקפיים נקיות יותר, וממילא גם החטא שלך יראה דרך אותם המשקפיים, שהרי בעולם הזה הנאשם והשופט מתכסים באותה גלימה.
_________________________
מקורות:
ליקוטי מוהר"ן תנינא
תורה קי"ג
האינסטינקט המיידי של כולנו הוא להביע עמדה. כל סרט, ספר, מאמר או סתם מישהו שנדחף באוטובוס - מולידים אצלינו יחס כלפי הדבר: לטובה, לרעה, או סתם באדישות. ההתיחסות שלנו - או במילים אחרות השפיטה - של אותו מאורע, לא חייב לצאת דרך הפה. לפעמים הדבר ניכר בתנועת יד מזלזלת או בקריצה טעונת משמעות. סיפור מרגש יכול לגרום לנו (או לחלק מאיתנו) אפילו לבכות, אבל בדרך כלל השפיטה נעשית סתם בהרהור פשוט ושגרתי בלב. אם נבחן לרגע את עצמנו, נגלה שאנחנו כמעט ולא מסוגלים להיות עדים למשהו בלי שאינסטינקט השפיטה יעשה. שפיטה יכולה להסתכם במבט על אדם שעוקף בתור וזוכה לתואר 'חמור' שעובר אצלנו מייד בראש, וכמובן שאם תוך-כדי הדחפותו הוא גם ידרוך לנו על הרגל - הכינויים שלו ילכו ויחריפו.
אז מה בעצם הבעיה?
הבעייה טמונה בכך, שמאחורי כל דבר שאנו שופטים, מסתתרת הפתעה... וכדי שנבין את הדבר, עוטף לנו רבי נחמן את הרעיון דרך המשנה בפרקי אבות:
"הכל נתון בערבון... והפנקס פתוח והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות יבא וילוה... ונפרעים מהאדם מדעתו ושלא מדעתו..."
כיצד אפשר להפרע מהאדם שלא מדעתו?
באופן פשוט, כוונת המשנה היא שמענישים את האדם גם אם לא מסכים לכך, וגם אם אינו יודע שמענישים אותו באותו רגע. ר' נחמן מסביר את הדבר באופן שונה לחלוטין.
מי יכול לשפוט אותך? לכאורה, אם אנו רוצים שיעשה דין צדק - הרי שרק הקב"ה, שכו הוא היחיד שיכול למדוד את החטאים ביחס אליך. רק הוא יודע מה הניע אותך לחטוא, האם היית מודע באותו הרגע לחומרת המעשה ובכל זאת עשית זאת, ובקיצור: רק הוא מבין את העולם הפנימי שלך וההסתכלות שלך על העולם - שמהם נבע החטא.
לא מדוייק... ישנו אדם נוסף שמבין אותך טוב מאד, וזה אתה כמובן. אבל כאן יש בעייה, שהרי אם יתנו לך לשפוט את עצמך - יתחילו התירוצים... ולכן יש צורך שאתה תשפוט את עצמך, אולם הדבר חייב להעשות ללא ידיעתך.
רבי נחמן מתאר באופן מופלא כיצד מתקיים הדבר:
"שמעתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם כל גזר דין שבעולם, אוספים את כל העולם (ושואלים) אם מסכימים לדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין - שואלים אם הוא מסכים - ואז נגזר הדין".
אבל כמובן, אם ישאלו אותנו - ננסה להתחמק! וחוץ מזה: מתי נערך משפט זה? באופן אישי אני לא זוכר אף פעם ששאלו אותי על חטא שעשיתי אם אני חייב או זכאי?
מסביר רבי נחמן שהדבר נעשה בהסוואה מתוחכמת ועמוקה: "והעניין הוא עמוק איך שואלים כל אדם. כי בכל הדיבורים וסיפורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים...", או במילים אחרות: כל דבר שעובר עלינו בחיים או שקורה בסביבתנו ואנו עדים לו - יכול להיות שהוא אינו אלא השתקפות של משהו שאנחנו עשינו או שהיינו מעורבים בו. כלומר, בכדי שנוכל לשפוט את עצמינו באופן לא מודע, מסתיר הקב"ה מעשים שעשינו והתייחסויות שלנו לדברים - בתוך מאורעות בהם אנו חוזים בתור צופים. כאשר למשל מואשמים אנו בחוסר רגישות ובפגיעה בחברים שמסביבנו, הרי שהמשפט שלנו יכול להערך למחרת בסרט שאנו רואים, או אחרי שנה בבית הספר ובעבודה - וגזר הדין יינתן על ידינו כשאנו עדים למצב מקביל ושופטים את האדם הפוגע. כמובן שאם הדבר היה נעשה בצורה 'שקופה' היינו יודעים להגיב ביתר עדינות, ובכדי שלא נחייה בהימורים והשערות, מדגיש רבי נחמן ש'בכל הסיפורים יש דברים גבוהים ורמים'. כלומר העולם פועל כהסתרה בתוך הסתרה, והשפיטה שלנו על עצמנו יכולה לבוא אפילו דרך הבעת דעה כלפי סיפור שנשמע באיזה שהיא ארוחת צהריים שגרתית...
משל למה הדבר דומה?
לאדם שהוזמן כצופה יחיד להצגת תיאטרון. במהלך ההצגה יושב הצופה, צוחק, כועס, מבקר ומתרגש. בסיום ההצגה מנסה הצופה לברר מי כתב את התסריט המתוחכם, אולם להפתעתו מתברר לו שהסיפור איננו דמיוני כלל וכלל. ההצגה כולה בנויה על קטעי תסריט שנלקחו הישר מחייו של אותו צופה, וכל אותם תגובות כלפי המתרחש על הבמה - היו בעצם תגובות לחייו הוא.
את התיאטרון הביא רבי נחמן הישר ממשל 'כבשת הרש'. נתן הנביא אינו עושה רק משפט של 'מידה כנגד מידה', אלא מציב את דוד המלך בתור שופט של עצמו. כעסו כלפי האיש העשיר במשל מבטאת את מידת הרגישות שלו לכאבו של העני - וביטוי זה של כעס הוא בעצם פסק הדין על עצמו, שכן את אותם כעס וחמלה היה צריך להפנות כלפיו וכלפי אוריה החיתי בחטא בת שבע.
התגובות שלנו כלפי הסובב אינם אלא שפיטה של הכרעות והתנהגויות שלנו עצמנו. ולכן מזהיר רבי נחמן: "וצריך להזהר בזה מאד לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש כי היא סכנת נפשות...". עשירית השנייה לפני הכעס שמתפרץ על משהו שעשו לנו - היא המפתח למהפך. היכולת לבלום, לקחת אויר, ולדחות את גזר הדין הרע שעומד לנו בקצה הלשון או המחשבה - זה בעצם 'המתקת הדין' שלך עצמך. וכך מתאר ר' נחמן, ש"כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמים עליו". אדם שמרחם על אחר זוכה לרחמנות לא במובן של שכר על רחמנותך. השפיטה החיובית שלך את כאב הזולת - היא זו שהופכת את המשקפיים בהם אתה רואה את העולם למשקפיים נקיות יותר, וממילא גם החטא שלך יראה דרך אותם המשקפיים, שהרי בעולם הזה הנאשם והשופט מתכסים באותה גלימה.
_________________________
מקורות:
ליקוטי מוהר"ן תנינא
תורה קי"ג