מי מאיתנו לא מחפש את האושר? כל גורו הודי מתחיל ינחה את חסידיו הרבים למדיטציות שונות ומשונות שיובילו אותם בדרך הבטוחה אל חווית השמחה. כולנו חווים רגעים מיוחדים של אושר ושלמות פנימיים, בהם הכל נראה טוב ומושלם. זה יכול להיות בשמחה של חבר קרוב, בדבר חשוב שעשינו והצליח - או סתם ב'רגעים הקטנים של החיים', בהם תופסת אותנו מין שלווה פנימית לא ברורה. הבעייה, כדברי המשורר, ש'האושר הוא רגעים'. תמיד אחרי הרגעים - או הימים - בתחושה של 'היי' (או 'מניה' כהגדרת הפסיכולוגים) - תבוא הנפילה. דרך כשלון בטסט, בעבודה, או סתם בבוקר סתמי ואפרורי - ושוב נמצא את עצמנו מסתכלים על החיים במבט שחור, קודר וביקורתי. החיים משעממים, החברים מעצבנים, ובמבט על הראי גם אצלי הכל דפוק...
איך משתחררים מהמעגל הזה? התהליך נראה כל כך מוכר וצפוי, עד כדי כך שגם ברגעים של האושר, בהם הכל נראה מבטיח, אנחנו כבר יודעים שגם זה יעבור ושהדכאון מחכה לנו בפינה...
וכמו בכל דבר, כדי להצליח להשתנות, מחייב אותנו רבי נחמן להבין את התהליך כולו.
מה הבעיה בלהיות עצוב? הבעייה איננה רק בתחושה. רבי נחמן מסביר שתחושת ה'בעסה' היא כיסוי לבעיה עמוקה הרבה יותר שנגרמת על ידי העצבות, והיא חוסר שליטה. וכפי שמתנסח רבי נחמן: "דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו". במצב של עצבות, אין לאדם שליטה על רצונותיו. 'הנהגת המוח' במילים שלנו היא היכולת לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך. וכפי שכל אחד יודע, הבעייה של העצבות, זה שפשוט אין לנו חשק... חסימה פנימית מונעת מאיתנו את המוטיבציה לקום מהמיטה, לעשות חובות שמוטלות עלינו - או סתם את הכח להיות נחמד.
אולם לצערינו, זה לא הכל. את המקום הפנוי שהתפנה מ'יציאת השכל לגלות על ידי העצבות', כדברי ר' נחמן, תופס הדמיון, ואז מתחילה החגיגה... לפתע גם הדברים הפשוטים ביותר נראים לנו מעיקים וכבדים, כל הערה קטנה שאנו סופגים - פוגעת ומעליבה, בקיצור: העצבות גורמת לחוסר פרופורציה. בהעדר שכל, הדמיון 'מנפח' לנו את הצרות, הקשיים, ויותר מכל - את החסרונות שלנו. וכשבמצב כזה אנו מסתכלים במראה, מה שישתקף לנו יהייה עותק חיוור של מה שאנחנו שוים באמת. העצבות מולידה חסרונות, החסרונות מולידים יאוש, היאוש מוסיף לעצבות, וכן הלאה...
במצב של שמחה - הכל הפוך. השמחה משפיעה לא רק על הרגש שלנו, אלא יותר מכל - על השכל והרצון. במצב של שמחה, האדם נמצא בשליטה. רבי נחמן הגדיר את הדבר בחדות: "כי שמחה היא עולם החירות... ועל כן כשמקשר שמחה אל המח, אז מוחו ודעתו בן חורין...". במצב של אושר גדול, האדם חש כבן חורין. הוא רואה לנגד עיניו את כל הדברים הטובים שיש לו בחיים, ולפתע גם הדברים הקשים ביותר, נראים כ'לא רציניים'. כולם נחמדים, כלום לא מעצבן, אנו מסוגלים לספוג עלבונות או כשלונות ולומר לעצמנו 'נו, שטויות...'. העולם חוזר למימדיו הנורמליים.
וכך מטלטל לו האדם ממצב רוח כזה לאחר, וחוזר חלילה...
איך שוברים את מעגל הקסמים?
כפתרון, מביא רבי נחמן משל:
"בענין השמחה, על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן..."
מצב השמחה הוא זמני. גם כשהכל נראה לנו טוב, אי שם עמוק אנו יודעים שעוד מעט זה ישתנה. וגם אם ננסה 'להיות בשמחה תמיד' - לפעמים הדכאון משתלט...
לצערינו, גם העצבות יודעת את זה, ולכן כשהאדם בשמחה, העצבות יוצאת החוצה וממתינה מחוץ למעגל. וכשמפסיקה המנגינה - היא משתלטת על העניינים. השמחה איננה פותרת את העצבות, אלא סך הכל דוחקת אותה רגע הצידה. לצערינו, אי אפשר להמשיך את המנגינה ולשמוח תמיד, ולכן מציע רבי נחמן דבר אחר: להכניס את העצבות למעגל השמחה.
באופן טבעי, במצב של שמחה אנחנו לא חושבים על הבעיות. האושר מדחיק הצידה את הקשיים, ונותן לנו להתמקד רק בצדדים הטובים שבנו ושבחיים בכלל. וכאן טמונה האפשרות לשינוי: השמחה נותנת פרופורציות לדברים. הקשיים, החסרונות והבעיות נראים לנו בגודל הטבעי שלהם, שבדרך כלל זה לא מי יודע מה קשה... במקום שברגעי האושר נדחוק הצידה את הבעיות ונתעלם מהקשיים - דווקא אז עלינו לחפש אותם. את רגעי ה'היי' צריך לנצל למרדף בלתי מתפשר אחרי הדכאון: אם נצליח להעלות לנגד עינינו את אותם 'פינות' שגורמות לנו שוב ושוב ליפול לדכאון, ואת החסרונות האישיים דווקא ברגעי השמחה וכאשר הם בפרופורציה הנכונה - נוכל להתמודד איתם גם כשתפסיק המנגינה.
"כי כשאדם שמח, אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתרה - להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה...".
כשנצליח לנצל את הרגע בו אנו לועגים, צוחקים ורוקדים יחד עם הקשיים והחסרונות שלנו, יהייה קשה מאד לאותם דברים להפיל אותנו שוב לבור העצבות השחור.
"וזה 'ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה' - שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה, כי בעת השמחה דרך היגון והאנחה לעמוד מן הצד, אבל צריך לרדוף אחריהם ולהשיגם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה..."
הההדחקה היא זו שמונעת מאיתנו את השינוי, לעומת ההתמודדות החזיתית 'בזמן ובמקום הנכון' שמותירה פתח אפשרי לפתרון.
הבריחה מהעצבות אבודה מראש, אולם למרדף אחריה יש סיכוי גדול.
_________________________
מקורות:
ליקוטי מוהר"ן תנינא:
תורה י
תורה כ"ג
תורה כ"ד
איך משתחררים מהמעגל הזה? התהליך נראה כל כך מוכר וצפוי, עד כדי כך שגם ברגעים של האושר, בהם הכל נראה מבטיח, אנחנו כבר יודעים שגם זה יעבור ושהדכאון מחכה לנו בפינה...
וכמו בכל דבר, כדי להצליח להשתנות, מחייב אותנו רבי נחמן להבין את התהליך כולו.
מה הבעיה בלהיות עצוב? הבעייה איננה רק בתחושה. רבי נחמן מסביר שתחושת ה'בעסה' היא כיסוי לבעיה עמוקה הרבה יותר שנגרמת על ידי העצבות, והיא חוסר שליטה. וכפי שמתנסח רבי נחמן: "דע, שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו לישב דעתו". במצב של עצבות, אין לאדם שליטה על רצונותיו. 'הנהגת המוח' במילים שלנו היא היכולת לעשות את מה שאנחנו יודעים שצריך. וכפי שכל אחד יודע, הבעייה של העצבות, זה שפשוט אין לנו חשק... חסימה פנימית מונעת מאיתנו את המוטיבציה לקום מהמיטה, לעשות חובות שמוטלות עלינו - או סתם את הכח להיות נחמד.
אולם לצערינו, זה לא הכל. את המקום הפנוי שהתפנה מ'יציאת השכל לגלות על ידי העצבות', כדברי ר' נחמן, תופס הדמיון, ואז מתחילה החגיגה... לפתע גם הדברים הפשוטים ביותר נראים לנו מעיקים וכבדים, כל הערה קטנה שאנו סופגים - פוגעת ומעליבה, בקיצור: העצבות גורמת לחוסר פרופורציה. בהעדר שכל, הדמיון 'מנפח' לנו את הצרות, הקשיים, ויותר מכל - את החסרונות שלנו. וכשבמצב כזה אנו מסתכלים במראה, מה שישתקף לנו יהייה עותק חיוור של מה שאנחנו שוים באמת. העצבות מולידה חסרונות, החסרונות מולידים יאוש, היאוש מוסיף לעצבות, וכן הלאה...
במצב של שמחה - הכל הפוך. השמחה משפיעה לא רק על הרגש שלנו, אלא יותר מכל - על השכל והרצון. במצב של שמחה, האדם נמצא בשליטה. רבי נחמן הגדיר את הדבר בחדות: "כי שמחה היא עולם החירות... ועל כן כשמקשר שמחה אל המח, אז מוחו ודעתו בן חורין...". במצב של אושר גדול, האדם חש כבן חורין. הוא רואה לנגד עיניו את כל הדברים הטובים שיש לו בחיים, ולפתע גם הדברים הקשים ביותר, נראים כ'לא רציניים'. כולם נחמדים, כלום לא מעצבן, אנו מסוגלים לספוג עלבונות או כשלונות ולומר לעצמנו 'נו, שטויות...'. העולם חוזר למימדיו הנורמליים.
וכך מטלטל לו האדם ממצב רוח כזה לאחר, וחוזר חלילה...
איך שוברים את מעגל הקסמים?
כפתרון, מביא רבי נחמן משל:
"בענין השמחה, על פי משל, שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ומרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כרחו שיהיה שמח עמהם גם כן..."
מצב השמחה הוא זמני. גם כשהכל נראה לנו טוב, אי שם עמוק אנו יודעים שעוד מעט זה ישתנה. וגם אם ננסה 'להיות בשמחה תמיד' - לפעמים הדכאון משתלט...
לצערינו, גם העצבות יודעת את זה, ולכן כשהאדם בשמחה, העצבות יוצאת החוצה וממתינה מחוץ למעגל. וכשמפסיקה המנגינה - היא משתלטת על העניינים. השמחה איננה פותרת את העצבות, אלא סך הכל דוחקת אותה רגע הצידה. לצערינו, אי אפשר להמשיך את המנגינה ולשמוח תמיד, ולכן מציע רבי נחמן דבר אחר: להכניס את העצבות למעגל השמחה.
באופן טבעי, במצב של שמחה אנחנו לא חושבים על הבעיות. האושר מדחיק הצידה את הקשיים, ונותן לנו להתמקד רק בצדדים הטובים שבנו ושבחיים בכלל. וכאן טמונה האפשרות לשינוי: השמחה נותנת פרופורציות לדברים. הקשיים, החסרונות והבעיות נראים לנו בגודל הטבעי שלהם, שבדרך כלל זה לא מי יודע מה קשה... במקום שברגעי האושר נדחוק הצידה את הבעיות ונתעלם מהקשיים - דווקא אז עלינו לחפש אותם. את רגעי ה'היי' צריך לנצל למרדף בלתי מתפשר אחרי הדכאון: אם נצליח להעלות לנגד עינינו את אותם 'פינות' שגורמות לנו שוב ושוב ליפול לדכאון, ואת החסרונות האישיים דווקא ברגעי השמחה וכאשר הם בפרופורציה הנכונה - נוכל להתמודד איתם גם כשתפסיק המנגינה.
"כי כשאדם שמח, אזי המרה שחורה ויסורים נסתלקים מן הצד. אבל מעלה יתרה - להתאמץ לרדוף אחר המרה שחורה דוקא, להכניס אותה גם כן בתוך השמחה, באופן שהמרה שחורה בעצמה תתהפך לשמחה...".
כשנצליח לנצל את הרגע בו אנו לועגים, צוחקים ורוקדים יחד עם הקשיים והחסרונות שלנו, יהייה קשה מאד לאותם דברים להפיל אותנו שוב לבור העצבות השחור.
"וזה 'ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה' - שהיגון ואנחה בורחים ונסים מן השמחה, כי בעת השמחה דרך היגון והאנחה לעמוד מן הצד, אבל צריך לרדוף אחריהם ולהשיגם, להכניס אותם דוקא לתוך השמחה..."
הההדחקה היא זו שמונעת מאיתנו את השינוי, לעומת ההתמודדות החזיתית 'בזמן ובמקום הנכון' שמותירה פתח אפשרי לפתרון.
הבריחה מהעצבות אבודה מראש, אולם למרדף אחריה יש סיכוי גדול.
_________________________
מקורות:
ליקוטי מוהר"ן תנינא:
תורה י
תורה כ"ג
תורה כ"ד