חז"ל מלמדים אותנו: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו ציפית לישועה". בשלושת השבועות מגיעות שאלות רבות לפתחם של הרבנים. חלק גדול מהשאלות בא בעקבות הרגשה של מחנק לנוכח הדינים והמנהגים של בין המצרים.
שאלות דומות נשאלות על ידי אבלים. אבל בדרך כלל הם אינן באות ממקום של קושי בשמירת ההלכה, אלא מרצון פנימי של קיום. כאשר אדם נמצא באמת בהרגשת צער או חיסרון, כאשר איבד אדם קרוב ממשפחתו או מחבריו היקרים, הוא שקוע באבלו, ואין לו כלל רצון לטייל, לנגן, לרקוד ולשמוח.
אבל אם הוא אינו מרגיש בחיסרון ואינו נמצא כלל בצער, ואומרים לו שהוא חייב להצטער, ולשם כך עליו לנהוג במנהגי צער, הרי הרגשה מכבידה אופפת אותו.
בשיחה לנוער אמרתי פעם: לו היו שלושת השבועות בחורף: לא בחופשה או בבין הזמנים, לא בקיץ החם והמהביל, היה הרבה יותר קל. "ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט..., שנאמר: +תהלים קלז+ אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. וכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: +ישעיהו סו+ שמחו את ירושלים וגו'".
הפרושים לא רצו לאכול בשר לא בגלל שאמרו להם "אסור לאכול", "נוהגים שלא לאכול" – כאשר הבשר הגיע לצלחת שלהם, הם ראו את עלבון השכינה שהמזבח בטל, כאשר הביאו להם לחם, הם חשו בביטול המנחות וכו'. תפקיד חכמי אותו דור היה לדאוג שהציבור ימשיך לתפקד, ימשיך לחיות.
ההבדל שבין הפרושים לביננו הוא המודעות לחורבן ולהשלכותיו: הפרושים חיים במודעות יתר לחורבן ולאבלות, הם לא מסוגלים להמשיך לחיות את חיי השגרה כאילו שום דבר לא קרה. לעומתם, אנחנו בחוסר מודעות, אין לנו הרגש של אובדן, של חיסרון – בהשראת שכינה, בעבודת המקדש, בחוסר של מלכות, נבואה ובית הדין הגדול בירושלם שהם עיקר תורה שבעל פה.
התשובה לכל דברים אלו היא מודעות:
מי שחי כל השנה בהרגשת חוסר – בתקופת בין המצרים אין לו שום קושי להרגיש בצער השכינה, אדרבא, הוא מתקשה לא להיות במצב של עודף צער (במקומות שאינם ראויים לצער – בתפילה, בלימוד תורה, בשבתות).
כתב השו"ע בהל' תשעה באב (תקנא, ח): "נשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מדעייל אב – מנהגא". (תרגום: נשים שנוהגות שלא לטוות את חוטי השתי של הצמר כאשר נכנס אב – מנהג). מקורו של הסעיף בירושלמי. פירושו של דבר מבואר שם שהמילה "שתי" שפירושה הוא החוטים האנכיים של הטוויה - מזכירים את "אבן השתיה", ולכן לא ראוי לטוות חוטי "שתי", כאשר איבדנו את "אבן השתיה". יש כאן דמיון פרוע – השוואה אסוציטיבית של שתי מילים שאין ביניהן שום קשר, חוץ מאופן ההיגוי שלהן. לכולנו יש חשיבה אסוציטיבית, אבל תודו, רק מי שחי את המקדש ברמ"ח ובשס"ה יכול לקשר בין החוטים של הצמר לבין אבן השתיה.
כיצד נסגל לעצמנו את הרגשת החוסר הנורא הזה: אומר הרב בהקדמה למוסר אביך:
כל זמן שלא ילמד לעצמו שתתברר לו מעלת נשמת האדם ומעלת ישראל ומעלת הארץ הקדושה וההשתוקקות הראויה לכל איש ישראל לבנין המקדש וגדולת ישראל והתרוממותם בעולם, כמעט שאי-אפשר לטעום טעם עבודה. ואם לא ידע מעלת ישראל איך יתפלל בלב שלם על גאולתם. שודאי אין הכונה הרצויה בתפלת ברכת גואל ישראל רק על מכאובי נפשו שמרגיש מצד עצמו מעול הגלות, כי ענין הברכה מעיד שהרצון בה מצד מעלת ישראל וקדושתם . ואם לא ישכיל מעלת הארץ הקדושה וסגולתה וקדושתה איך יתפלל על בנין ירושלים. והתפלה היא דוקא מקירות הלב כשמרגיש שהוא חסר בדבר. והנה התפלה היא בדיקה גדולה לאדם אם הוא מטהר נפשו באמת כרצון יוצרו ית' ואם הוא קרוב רצונו כרצון קונו.
מלמד אותנו הרב על תהליך שלם הכולל מספר שלבים:
1. לימוד מעלת עם ישראל, ארץ ישראל ובניין המקדש.
2. השתוקקות לבניין המקדש
3. תפילה מקירות הלב על כך.
נסיים בדברי הכוזרי בחתימת ספרו: "ירושלם אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיוחננו אבניה ועפרה".