לפעמים אני שואל תלמידים מה לדעתם היה קורה אם במקום להודיע בחדשות ובעיתונים על תאונות, רצח, שוד, שחיתות וכל גילוי אכזריות, היו מדווחים על מעשי חסד, נדיבות, אידיאליזם, יוזמה, אמון וגילוי אחריות כללית. התשובה הכמעט-קבועה היא, שאם אכן היה כדבר הזה [מה שבדרך-כלל נראה בעיניהם כבלתי-אפשרי], היה מאוד משעמם. הרבה יותר מעניין לשמוע על ארועים, שעל אף שפלותם, הם בכל זאת מסעירים את הנפש ומפעילים את הדמיון, מאשר להאזין לידיעות אודות מעשים טובים, מוסריים וערכיים, שמשאירים אותנו אדישים ונטולי-חיות. שום מעשה טוב, אידיאלי ככל שיהיה, איננו יכול להתחרות עם חיים תוססים, מלאי ענין ותנועה. כל מה שהוא חיוור, חלש, בנלי חד-גוני ומשעמם, איננו מושך את ליבנו. כאשר נפגשים עם חיים גדושי-חוויה, כל מה שהוא פחות מזה נחשב בעינינו כאילו הוא מת. לכן האידיאליסט מכונה בדורנו 'פראייר', כלומר זה שמקריב את הכיף בחיים למען עקרונות 'יבשים', כגון עזרה לזולת...
אך נתאר לעצמנו מה היה קורה אם המצב היה הפוך, אילו החיים המוסריים היו הרבה יותר עמוקים, סוערים, תוססים ומעניינים מכל דבר אחר. אם דוקא האידיאליזם היותר צרוף היה מתברר כחוויה אדירה ולא רק כדבר שמוכרחים לעשותו; אם החיים המוקדשים לערכיות היו מלאים אנרגיה וספונטניות מתפרצת - אז בודאי הכל היה נראה אחרת. עורכי החדשות - המחפשים את הידיעות המרעישות ביותר, היו מוצאים אותן דוקא אצל האידיאליסטים. דוקא מי שמחפש אדרנלין וסערת-נפש היה מוצא אותם בערכיות ובמוסר. ממילא כל האוירה הציבורית היתה משתנה לחלוטין. שיחת היום העוסקת במרתק ובמעניין-ביותר היתה נסובה בשיא הטבעיות סביב הערכיות בשלל גווניה.
זהו עיקר חידושו של עם ישראל. עם ישראל לא חידש את המוסר, הצדק והיושר. גם אנושיות טבעית ישרה מסוגלת להגיע למסקנה שעיקר ערכו של האדם נעוץ בהיותו רודף-אמת ושוחר-חסד. אין צורך באומה אלוקית לשם כך. אך החידוש הישראלי המרהיב הוא שלהיות מוסרי זה שיא החיים הממשיים; שהאידיאליות היא החוויה המסעירה ביותר; שהתענוג העמוק והמופלא ביותר הוא המעשה הטוב. עם ישראל מבשר לעולם את טעם החיים האמתיים, ההופכים את שאר ההנאות לגסות ופחותות-ערך. מי שזכה לטעום ממתיקותם הסוערת של חיים מופלאים שכאלה, יירתע מן החטא לא רק כדי לא להפסיד את העולם-הבא שלו, אלא בעיקר כדי לשמור על העולם-הזה שלו. במציאות עליונה זו, אין צורך בהרבה הסברים ודיבורים כדי לשכנע את האדם להיות טוב וישר, מפני שהחיים הטובים-באמת מדברים בעד עצמם, בלי צורך במלים.
אך בעוונותינו הרבים איבדנו את עיקר מדרגתנו והיינו כאחד האדם. המוסריות והיושר הפכו אצלנו למושגים שכליים יבשים, שההכרה מורה אמנם על אמיתתם, אך נעדרי החִיות וסערת-הנפש המתלווה אליהם. כמו מסומם, שקולטני-ההנאה במוחו נהרסו, וכבר איננו מסוגל לחוש את ההנאות הקטנות שבחיים, כך גם אנחנו ממשיכים אמנם להתנהג בצורה מוסרית, אך מבלי שהדבר יעורר בנו חוויה אסטתית עזה. איבדנו את היכולת לחוש את טעם-החיים שבמוסר, את עומק העונג שברדיפת האמת. זהו עומק משמעותו של חורבן בית המקדש, 'מיום שחרב המקדש, ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה' [סנהדרין עה ע"א] - כעת, רק מי שחוטא הוא זה שנהנה באמת. טעם החיים נמצא במקום אחר, נמוך ושפל. היום, מי שמחליט להיות מוסרי מוותר על ה'כיף' ועל ההנאה. זאת, לעומת זמן המקדש, בו מי שלא היה בעל חיוניות שלימה ותוססת, לא יכול להתקרב לקדושה. הטמא ובעל-המום התבררו כרחוקים מן המוסריות האלוקית. במקדש לא למדו, כי אם חיברו את כוחות החיים הסוערים ביותר, את האדרנלין הבהמי, לתוכן המוסרי באמצעות הקרבנות. מאז החורבן הפכנו להיות 'עם הספר' במקום 'עם החיים'.
בבנין בית המקדש השני, התעוררה מחלוקת בין הזקנים לצעירים. הזקנים, שעוד זכרו את הבית הראשון, בכו; הצעירים, שלא הכירו אותו, שמחו [עזרא ג יב]. לכאורה, הצעירים צודקים: עם כל הכאב על מה שהיה, החיים צריכים להימשך. וכך גם אנו מכריעים במשך כל השנה כולה. אבל פעם בשנה צריך לזכור ולהזכיר, שלעולם לא נוכל להשלים עם המצב הקיים, המעליב את ייעודנו המקורי. הבכי עניינו חוסר היכולת להשלים עם החסרון. לכן יש בבכי אמת גדולה, על אף שאי אפשר לתפקד לאורה במשך שאר ימות השנה. דוקא המועקה הקשה הרובצת עלינו בתשעה באב, תחושת הריקנות הנוראה וההחמצה ההסטורית, חוסר-היכולת להסיח את הדעת מן האבלות, היא המגלה שלא שכחנו את עצמנו. במשך השנה אנחנו חיים ב'כאילו' - 'כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת' [מנחו קי ע"א]. אך תשעה באב הוא יום האמת בו אנו מודים, שלעומת מה שאנו אמורים להיות, חיינו הנוכחיים מרוקני-ערך, 'כמו חללים שוכבי קבר'. לכן דוקא האבלות היא המנוף שיחדש ימינו כקדם ויביא אותנו - מתוקף חוק 'כלים שלובים' - חזרה לגובה-החיים בו היינו פעם, ואף למעלה מזה. לכן רק 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה' [תענית ל ע"ב] כבר כעת, והאבלות בתשעה באב היא בעצמה ההופכת יום זה למועד [שו"ע או"ח תקנט ד].