בחג השבועות נוהגים לקרוא את מגילת רות. רות אשר עזבה את עמה, מולדתה ובית אביה, ובחרה להצטרף לעם ישראל ולדבוק בחמותה – נעמי. בחירה גורלית המזכה אותה להיות אם המלכות לשושלת בית דוד.
קשה להבין כיצד אדם בוחר בשינוי כה גדול המשליך על אורח חייו והנהגותיו, ומקבל על עצמו עול תורה ומצוות. רגע לפני החג, ועל מנת להבין מעט יותר, שוחחתי עם אלו שבחרו כמו רות, לצעוד אל היהדות, ולהשאיר הרבה מאוד מאחור.
שמואל מרשנד
שמואל - בן 38, עלה מפרו, והתגייר לפני ארבע שנים.
את תחושת הקרבה לעם היהודי החל להרגיש כבר בגיל 13, אז החל ללמוד ולהתעניין ביהדות, וכעבור שנתיים, בגיל 15 בלבד, החליט שהוא מעוניין לעבור גיור. זאת, על אף כי לא ידע כלל אם הדבר אפשרי או לא. עבורו, הכמיהה לדבר הפכה עם הזמן למטרה, אשר זכה גם להגשים.
"חברים שלי חשבו שהגעתי ממשפחה יהודית כל השנים, מה שלא הפריע לקשר הטוב בין כולנו", הוא מספר. "למעשה, נולדתי למשפחה קתולית, אך לא דתית מאוד. כאשר הודעתי להוריי על ההחלטה לעבור גיור, לאמי היה קשר יותר לקבל זאת. שיחות על דת הפכו למשהו לא נעים, וככל שחלף הזמן נמנעתי מהן לגמרי. מה שעזר בקבלה של הרעיון היה כשהם ראו את ההתנהגות הטובה שלי, כך הסיקו שטוב לי. בסופו של דבר, כאשר סיימתי את התהליך, הם קיבלו זאת, ושמחו מאוד עבורי.
היום, לספר לאנשים אחרים על התהליך שעברתי, זו חוויה נעימה עבורי. גם כשאני משוחח עם אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, הם תמיד מכבדים את הבחירה שלי, מביעים דאגה, ומציעים מיד עזרה בכל מה שאפשר. וזה מאוד מתחבר גם לדברים שאני אוהב בעם ישראל, הכח שיש לנו להתמודד עם כל דבר, והיחד שיש בין כולם ברגעים קשים ומורכבים".
לאה לאוקשטיין
לאה - בת 33, אמא לארבעה, סטייליסטית, עלתה מלטביה.
לאה התגיירה לפני 12 שנים בדיוק, את בת המצווה שלה בחיק העם היהודי, חגגה ממש השבוע בג' בסיון. ואת האמונה, ספגה דווקא בבית בו גדלה, בית נוצרי, פשוט מאוד, שחינך אותה לאמונה בטוב ובה'.
"היינו עניים מאוד, לא היה לנו אוכל בבית, והבית היה מאוד רעוע. אני זוכרת שבחורף, השערות של אמי היו קופאות במהלך הלילה, מאחר ולא היה בידוד לבית. אבל למרות הכל, אמא שלי תמיד ידעה להסתכל על חצי הכוס המלאה, למצוא פתרון לכל דבר, ושמרה על רוח אופטימית, ואמונה שהכל יסתדר. באופן זה, ועם הגישה שספגתי מאמי למדתי לראות את הטוב שבכל דבר", היא מספרת.
והיא אכן ראתה הרבה טוב, במהלך כל חייה היתה מודעת לתחושת השגחה פרטית שליוותה אותה בכל מקום, מה שעורר בה רצון עז לבדוק לעומק את התחושה. "שאלתי את עצמי, האם גם אלוהים מצפה ממני למשהו? או שבזה מסתכם תפקידי בעולם: לצפות ממנו לדברים, לבקש וגם לקבל אותם.
הפעם הראשונה בה שמעתי על יהודים היתה למען האמת, בדרשה של כומר. לדבריו, היהודים הם השורשים, והנוצרים הם הענפים. באותו הרגע הבנתי. הבנתי שזו הדרך שחיפשתי, ושה' נתן גם מצוות בעולם. משם, הדרך לבית הכנסת היתה קצרה מאוד. השלב הבא היה יצירת קשר עם הסוכנות, וכעבור שלוש שנים, בגיל 19, קניתי כרטיס טיסה לישראל והגעתי.
למרות שהמשפחה שלי לא התנגדה, המרחק מאוד הקשה על שמירת הקשר, אך עם הזמן זה נעשה קל יותר, ולמדנו כיצד ניתן להתקרב בכל זאת. אני מניחה שהם היו מעט מבוהלים בהתחלה, כי עדיין לא ידעו מה ההשלכות של הגיור עליהם, וכיצד יתנהלו חיינו בהמשך.
מאז, זכיתי להכות בישראל שורשים משלי, המשפחה שלי – בעלי והילדים, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. בעקבות התהליך הזה, אני כבר לא לבד, יש לי אותם".
לאה לאוקשטייןצילום: עדי כהן - עדיגיטל
בנימין לאוקשטיין
בן 34, ובעלה של לאה - אמן ומפתח, המשלב בעיסוקו בין טכנולוגיה לעיצוב, עלה מלטביה, שם גם הכירו. את תהליך הגיור עבר לפני עשר שנים.
הוא גדל בבית נוצרי, עם ארבעה אחים נוספים, דבר נדיר בהחלט, גם במספר הילדים, וגם לאור העובדה שהמשפחה לא היתה אמידה כלל וכלל. שניים מאחיו הם בעלי צרכים מיוחדים, מה שהביא את המשפחה לחפש נחמה למצוקה הגדולה, וכך התקרבו לאמונה הנוצרית. אז נחשף לראשונה למושג אמונה, אותו פגש שוב בהמשך הדרך.
מלבד המשבר האישי שפקד את המשפחה באותם ימים, אנשים רבים חיפשו אז מקור להתמלא ממנו ברוחניות, בעקבות המשבר שהתרחש בעקבות פירוק ברית המועצות. אצל בנימין הדבר התבטא בצורך גדול לקרוא את התנ"ך בעברית, שפת המקור. לשם כך נרשם לאולפן, בו נחשף מקרוב ליהדות, ושם גם הכיר את לאה לראשונה.
"לאחר זמן קצר עלינו יחד לישראל לאותו מקום התנדבות. אך דרכינו נפרדו כאשר לאה התקבלה לאולפן גיור ואני לא". הוא מספר, "שלחו אותי ללמוד עברית ב'בארות יצחק', ואז כבר התחלתי ללמוד יהדות באופן רציני עם רב. אחרי האולפן עברתי ל'מכון מאיר', שם התחלתי את התהליך, אך טרם השלמתי את כולו, נאלצתי לעזוב את ישראל ולטוס לאוקראינה באופן זמני כי נגמרה לי הויזה.
כאשר חזרתי לארץ, סיימתי את התהליך, והתחלנו לצאת למטרת חתונה. את הטבילה שלי עברתי בראש חודש חשוון, ובכ"א חשוון התחתנו".
בדומה לאשתו, גם עבורו, הקמת המשפחה היהודית, והזוגיות שבנו כאן, זו החוויה המשמעותית והמיוחדת ביותר. "אני גם נרגש לגלות כל פעם מחדש, כיצד בכל לב יהודי יש ניצוץ של אלוקות, ועד כמה אין גבול לכח ולעשייה של עם ישראל".
בנימין לאוקשטייןצילום: באדיבות המצולםי
ידידיה יחזקאלי
בן 37, מהנדס תוכנה ואלקטרוניקה, עלה מרוסיה.
הוא התגייר לפני חמש שנים. אך במקרה שלו, סבו היה יהודי, ובבית חונכו הוא ואחותו, לכבד מאוד את סבא ושורשיו. כך מגיל קטן החל לסגל לעצמו חשיבה עצמאית, כיצד עליו לחשוב ולהתנהג כיהודי, ואת אורחות החיים הללו אימץ לעצמו בעודו ילד. משפחתו, אשר הבינה כי החליט בשלב מוקדם מאוד על דרכו העתידית, קיבלה בהבנה את רצונו להפוך ליהודי באופן רשמי, אך עם זאת, הצער על הריחוק הפיזי, שהגיע כתוצאה מהמעבר לישראל, לא פסח עליהם.
"לאחר שהשלמתי את תהליך הגיור, עמדתי בצומת בה יכלתי לבחור אילו מנהגים והלכות אני מעוניין לקבל על עצמי. בניגוד למוצאי, בחרתי לקבל על עצמי את מנהגי תימן. התרשמתי שהתימנים הצליחו לשמר את מנהגי אבותינו באופן הקרוב ביותר למקור, והם לא הושפעו מזרמים ורפורמות שהתרחשו במהלך השנים. החיבור שלי למסורת התימנית כל כך חזק, כך שהיום אני פעיל מאוד בשימור וחידוש בית הכנסת התימני בשכונת סילוואן, ואנו עושים מאמצים רבים כי יתקיים שם מניין לפחות פעם בחודש. מה שמפגיש אותי כל העת עם הערבות ההדדית בעם ישראל, אהבת החינם והחסד".
ידידיה יחזקאליצילום: באדיבות המצולם
רוני שחר ברקאי
בת 41, עובדת במחקר חקלאי, אמא לארבעה בנים, עלתה מגרמניה.
"אני עד היום לא יודעת להגיד איך הכל התחיל" היא מספרת, "גדלתי בבית נוצרי קתולי, ואת היהדות הכרתי בעיקר משיחות כלליות, לא הזכירו אותה כל כך. אבל שמעתי גם סיפורים מהברית החדשה, וגם מהישנה, כלמר מהתנ"ך. כך שזה עורר בי אני מניחה, את העניין הראשוני. מגיל 14 כבר ידעתי שאני מאוד נמשכת ליהדות, אך לא שיתפתי בזה את המשפחה יותר מידי, הם ראו אותי מהצד חוקרת, מתעניינת, וקוראת הרבה. התחלתי מקריאת ספרים על יהדות, בהמשך קראתי גם התנ"ך, וספרי שואה. אבל הרגשתי שזה לא מספיק לי, ואני רוצה לדעת עוד. בגיל 19 עליתי לבדי לארץ. הגעתי לקיבוץ בדרום, שם לא הבינו בדיוק למה אני מעוניינת להתגייר, וניסו לשכנע אותי שכלל לא כדאי לי.
התהליך שעברתי היה קשה וארוך, לא הקלו עליי כלל. עד כדי כך שלא אישרו לי להישאר בישראל ולמשך תקופה נאלצתי לחזור לגרמניה. אבל כל הזמן הזה לא נשברתי כי הרגשתי שאני פשוט לא שייכת לשם, והמקום שלי הוא בישראל, כיהודיה, וזה הבית שלי.
לאחר שחזרתי לארץ שוב, השלמתי את התהליך, והיום אני חלק מעם ישראל כבר 12 שנים. בהמשך הכרתי את בעלי, התחתנו, ויש לנו ברוך השם ארבעה בנים מקסימים.
אחת החוויות הכי משמעותיות שעברתי, היתה כאשר בני, שהיה אז בן שש, היה הילד היחיד שעלה ב"ימלוך", בשחרית של חג השבועות בבית הכנסת. הוא שר לבד, בקול חזק, ועם הרבה ביטחון. זה היה רגע של גאווה והתרגשות, ובו גם הבנתי שזה באמת הבית, והמקום הטבעי שלו, שלנו".
רוני שחר ברקאיצילום: באדיבות המצולמת