על תלמוד תורה נצטווינו במספר פסוקים בתורה. במרביתם מופנית המצווה אל האב שילמד תורה את בניו. מצוות תלמוד תורה היא ביסודה חובת האב כלפי בניו. גם הרמב"ם בפתיחתו להלכות תלמוד תורה מגדיר את המצווה בדרך זו:
"קטן - אביו חייב ללמדו תורה... מי שלא למדו אביו, חייב ללמד את עצמו".
כלומר, אם אירע כשל בהנחלת התורה מאב לבן, נדרש הבן לתקן את המעוות וללמד את עצמו. ומהו תחילתו של תלמוד תורה?
"מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר, מלמדו: 'תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב".
המסר התורני הראשון לבן מתייחס לאופייה של התורה עצמה, והוא שהתורה היא "מורשה", היא ירושה חינוכית העוברת מאב לבן, ומבן לנכד, וכך הלאה בשרשרת הדורות.
מצוות תלמוד תורה הפכה את עם ישראל לעם של מחנכים. כולם חייבים לעסוק בחינוך! גם באומות אחרות דאגו ההורים לחינוך בניהם, אבל מצוות תלמוד תורה העלתה את העשייה החינוכית של ההורים בעמנו לרמה איכותית. בכל עם ולשון, הצטמצם החינוך המשפחתי להנחלת הנורמות ההתנהגותיות המקובלות בבית ולהקניית מקצוע לשם עמידה איתנה במלחמת החיים. גם בחינוך המשפחתי של עם ישראל, קיים מרכיב בסיסי של חינוך בדרך של דוגמה אישית, של חיקוי מנהגי ההורים ואימוץ הרגלים התנהגותיים, אבל נתווסף מימד עיוני ואיכותי בזכות מצוות תלמוד תורה. תלמוד תורה חושף את המשמעות העמוקה של ההרגלים שנרכשו בבית, הוא מאיר באור השכל את דרכי המעשה, הוא יוצר שיטה, אידיאולוגיה ועומק. העומק והשיטתיות הצטרפו להרגל.
על מצוות תלמוד תורה לבנים מופקדים ההורים, ולא בית הספר. בית הספר "נולד" כמענה לבנים שלא זכו לקבל תורה מהוריהם. כך מתארים חז"ל את לידת בית הספר הראשון[1]:
"בתחילה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה. מי שאין לו אב, לא היה למד תורה... התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... עדיין מי שיש לו אב, היה מעלו (לירושלים) ומלמדו. מי שאין לו אב, לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין (מלמדי תינוקות) בכל פלך ופלך...".
מצוות תלמוד תורה היא חובתם של ההורים, הם רשאים להיעזר בבית הספר כ"שליח" למלא את חובתם (כדברי הגרש"ז מלאדי שחייב אדם "ללמד בעצמו או יטרח ויוליכנו למלמד "דשלוחו של אדם כמותו"), אבל השליחות איננה מבטלת את חובתו המהותית של המשלח.
יש הורים ששוכחים את העיקרון הפשוט הזה או לכל הפחות מתנהגים כמי שאינם מודעים לקיומו, ולכן הם משליכים את כל האחריות ללימוד התורה של בנם על בית הספר. מידי פעם הם מתעוררים מתרדמתם ובאים חשבון עם בית הספר על הצלחותיו או כשלונותיו החינוכיים. מצב זה מאוד נוח, הוא מאפשר לשני ההורים להתמסר לקריירה המקצועית האישית שלהם באין מפריע. הם שוכחים שהאחריות ללימוד התורה של בנם מוטלת עליהם, ולא על בית הספר.
העיסוק הלאומי בחינוך הבנים לתורה השפיע לברכה על אופייה של האומה הישראלית, כדברי הראי"ה קוק:
"אשרינו שאנו מקושרים אל החינוך הילדותי (= של ילדים ובני נוער) בצורת תרבותנו".
תרבות שלמה עסוקה בחינוך ילדים! התרומה איננה רק לילדים אלא גם למבוגרים. במה? עונה הרב קוק: ילדים ובני נוער מתאפיינים בהתלהבות ובתמימות, בטוהר ובמרץ נעורים. כל מי שעסוק בתמידוּת עם ילדים ובני נוער, נדבק בתכונותיהם. ההתלהבות והתמימות מחלחלות גם לתוך המחנך. עם ישראל, עם של מחנכים, הושפע מעשייתו החינוכית: הוא רכש תכונות של התלהבות ותמימות, לכן הוא מלא מרץ וחיוניות. למרות שעם ישראל נמנה על זקני העמים, הוא שוקק חיים, תסיסה וחדוות נעורים. בזכות מה? בזכות תרבותו החינוכית - מצוות תלמוד תורה לבנים.
@ - מה תרומתו של המעשה החינוכי לעיצוב אישיותם של ההורים?
- מה תרומתה של מצוות חינוך הבנים למבנה המשפחתי?
- מה מקומו האידאלי של בית הספר בתוך הקהילה היהודית?
תלמוד תורה - מבט חינוכי
מצוות תלמוד תורה היא חובתם של ההורים, הם רשאים להיעזר בבית הספר כ"שליח" למלא את חובתם, אבל השליחות איננה מבטלת את חובתו המהותית של המשלח.
