פעמיים מופיעה מצוות השבת בעשרת הדיברות. בפעם הראשונה היא מופיעה בפרשת יתרו, אותה אנו קוראים בשבועות. שם מהווה השבת יום שהוא זיכרון למעשה בראשית. כשם ששבת ד' מכל מלאכתו ביום השביעי, כך נצטווינו אנו לשבות ממלאכה. בשביתה זו אנו מביעים את עומקה של האמונה בקב"ה כבורא עולם. זהו מימוש הצו: "והלכת בדרכיו", המהווה דביקות מלאה בקב"ה. פרשת הבריאה איננה נותרת כאירוע השייך להיסטוריה, אלא היא מעצבת את חיינו. המודעות המתמדת להיותו של הקב"ה בורא עולם מחזקת ומזינה את תחושת השליחות, וזו הולכת ומתחדשת מידי שבת בשבתו. על יסוד מצוות שבת זו, נבנתה מסכת שלמה המעצבת את יום השבת כיום של התעלות רוחנית ונפשית, יום בו מדבקת כנסת ישראל באלוקיה ומחדשת את ימי נעוריה. הפיוט "לכה דודי" אפוף בקדושה עילאית זו, והוא מבקש לקשור את כל הקדושות כולן – את קדושת ישראל "הכלה", את קדושת ד' "הדוד" ואת קדושת השבת הנכנסת ובאה לתוכנו. הסולם המוצב ארצה – שביתה מכל מלאכה - נועץ את ראשו בשמיים, כגוונא דאינון מיחדין...
בפרשת ואתחנן מופיעה בחינה אחרת של יום השבת. הנימוק המופיע בפרשת ואתחנן הוא: "זכר ליציאת מצרים". התורה מלמדת, כי מי שהיה עבד במצרים ויודע את טעמה של העבדות ואת טיבה, אינו יכול להימנע מלתת ביטוי בהתנהגותו שלו כלפי עבדו. בתורה מצוות רבות המביאות רעיון זה לידי ביטוי": וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם"1, וכן מצוות הענקה ואיסור עינוי אלמנה ויתום ועוד. אין התורה מותירה את יציאת מצרים בזיכרון ההיסטורי, כי אם מלמדת אותנו לפעול מכוחו של זיכרון זה. אחת הפעולות המביאות רעיון זה לידי ביטוי היא מצוות השבת, בה אנו מבשרים לעולם כולו את החרות הבסיסית לה ראוי כל אדם ואת החובה המוטלת על יוצאי מצרים להפיץ את בשורת החרות בכל אתר. ואכן, אחת ההשפעות הברוכות והעיקריות של תורת ישראל על ההיסטוריה האנושית היא הנחלת הרעיון לעולם כולו - אלוקי ישראל, שהוציא את עמו מעבדות לחרות, לימד את העולם כולו לשאוף לחרות זו ולהעניק אותה לעבדיו.
שתי השבתות מוליכות גם למצוות שונות המשלימות זו את זו. עיקרה של השבת הראשונה היא מצוות "זכור", שחז"ל למדו ממנה את מצוות ה"עשה" של השבת. ביום זה אנו מקדשים את השבת, ולפי הוראת הנביאים אנו אף מענגים את השבת, ומקפידים על אופייה. הנביא ישעיהו לימד, כי על יום השבת לשאת אופי מיוחד – יש להשיב בשבת את רגלנו מהליכתנו לדברים שאנו רגילים ללכת אליהם בימי החול, ולדבר דיבור מיוחד, "מילים של שבת", לא רק מצד צורתם אלא גם מצד אופיים ותוכנם. מכאן למדו חכמים את איסור ההכנה משבת לחול ואת החובה שלא לערב ענייני חול בשבת. גם איסור המלאכה הנעוץ בדיבר זה, יסודו בהיות ריבונו של עולם בורא עולם. אנו מבטאים זאת על ידי ההצמדה שבין המשכן לבין איסורי שבת – המשכן הוא הבניין שאנו בונים לריבונו של עולם, והוא עצמו אינו דוחה שבת כי אם להפך – מלמד את הלכות שבת. ממנו אנו יונקים את הידיעות בדבר המלאכות האסורות והמותרות בשבת. הבריאה והמשכן חוברים יחד וקובעים את קדושת יום השבת העילאית.
את הפן הזה של שבת משלימה מצוות השבת, כפי שהיא מופיעה בלוחות ואתחנן. בלוחות אלה מודגש יסוד מקביל של מצוות השבת. שם האיסורים אינם נובעים מהבריאה ומהמשכן, כי אם מאיסורי עבד: אסור לנו בשבת לעשות מלאכות שעבד עושה, וזאת כדי להביא מנוחה לכל הסובב אותנו, מהעבדים ועד הבהמות. נראים הדברים כי לכאורה מדובר בשתי שבתות שונות, שהרי לפי השבת הראשונה (יתרו) כל עוד לא מדובר על מלאכת יצירה, מותר לעשות כל דבר. לכן, מותר לעבוד עבודה פיזית קשה שאין בה יצירה. לעומת זאת, השבת השניה, זו שבלוחות ואתחנן, היא הפוכה, שכן בה מודגש יסוד העבדות ולא יסוד המלאכה והיצירה. ברם, חז"ל לימדו אותנו כי "שמור וזכור – בדיבור אחד נאמרו"2. בכך לימדו אותנו כי אין מדובר, חס ושלום, בשתי שבתות שונות, כי אם ביום שבת אחד, הנושא בחובו שתי בשורות – האמונית והחברתית, הבריאתית וההיסטורית.
בחג השבועות, בקוראנו את מצוות השבת שבעשרת הדיברות, אנו מתחזקים בשתי השבתות גם יחד. מחד גיסא, אנו מחזקים את יסודות האמונה שבתוכנו, ושבים אל השליחות הגדולה שהוטלה עלינו על ידי בורא עולם. אנו אומרים, כי בורא עולם ברא אותו והטיל עלינו ייעוד. אנו יודעים, כי אנו חיים בעולם זה חיים של שליחות, ומכוחה של זו אנו מתבוננים אל ימי המעשה. יום השבת מקרין ומשפיע על כל החלטותינו הרוחניות במשך השבוע, שכן הוא מטמיע בתוכנו את יסודות האמונה ואת ההכרה כי לעולם זה יש מגמה. לא לחינם פתח בעל מסילת ישרים את ספרו בהדגשה כי בירור חובת האדם בעולמו הוא הוא הגורם העיקרי המשפיע על דמותו של האדם בעולמו.
מאידך גיסא, החובה החברתית והאחריות למוסריותו של העולם ולזיקה שבין אדם לאדם, עובדת היות כל אדם ברוא בצלם אלוקים, אף היא חלק מיום השבת. ביום זה אנו מחזקים את התודעה החברתית. ביום זה רצוננו להעניק חופש וחרות לכל באי עולם. בראש ובראשונה אנו מדברים על הסובב אותנו. חלק גדול ממאבקינו על דמותה של השבת במדינת ישראל נובע מהרצון למנוע את שעבוד השכבות הנמוכות המשלמות את מחיר העסקים הפתוחים בשבת. כך אנו משלבים את שתי השבתות גם יחד, ולומדים את תורת ד', שרק כשהיא תמימה היא משיבת נפש.
לעיון ולדיון:
כיצד מחדדים את ההכרה בערכה של השבת, על מכלול מרכיביה, בעולם מודרני?
האדם המודרני משועבד לצרכיו, למעמדו ולעיסוקיו. כיצד מגבירים את תודעת החירות שלו? מה תרומתה של השבת להעמקת החירות האישית והציבורית?
כיצד ניצור מצב בו כוחה של השבת ישפיע על מהלך השבוע כולו?
1. שמות כ"ב, כ'
2. ראש השנה כ"ז ע"א