מכירים את הרגע הזה בליל הסדר שבו אתה מיסב על הכורסה הרכה, מרים את הרגליים, אוכל את המצה בנחת ומרגיש סוף כל סוף כמו בן חורין אמיתי? כי אני לא מכיר. אני מכיר הרבה יותר טוב את הניסיון להידחק איכשהו בין שני כיסאות כדי למצוא מקום להשעין עליו את יד שמאל; את הצוואר שנתפס ואת השרירים הדואבים במהלך התמרון הלא-סימפטי הזה שנקרא "הסיבה".
זו איננה בעיה חדשה. כבר לפני שמונה מאות שנה הבחינו חכמי אשכנז בכך שההסיבה, שאמורה להיות צורת ישיבה של בני חורין, מסיבה לנו כעת בעיקר אי-נוחות. יש מהם שאף הציעו לבטל אותה כליל ולשבת לשולחן כמו בני-אדם נורמליים.
אז למה אנחנו ממשיכים להסב? מה יש בה בצורת הישיבה הזו שחשוב לנו כל-כך לשמר?
כשמתבוננים קצת יותר אחורה, מגלים שחז"ל לא היו הראשונים שהורו לנו כיצד לשבת בליל הסדר. כבר ערב יציאת מצרים נאמר לבני ישראל: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן". בני ישראל לא יושבים סתם כך לאכול, אלא אוכלים בדריכות, בחיפזון, כשהמקלות בידיים והנעלים ברגלים.
מהו היחס בין החיפזון להסיבה? אפשר לראות בהם שני הפכים. ההסיבה יכולה להיתפס כתנועה של פיזור ורפיון המנוגדים לדריכות שבחיפזון. אבל רש"י כותב אחרת. ההסיבה, כך הוא טוען, גורם לאדם להיות ממוקד יותר, משום "שאינו פונה אנה ואנה". ההסיבה והחיפזון ציווי אחד הם: הציווי להתנתק ממה שקורה סביבך, מן המתחים והדאגות והחששות והפחדים, ולהתרכז בחתיכה הזו של המצה או של קרבן הפסח, באמונה ובביטחון ובברית שבאים בה לידי ביטוי.
ואולי דווקא היום, יותר מאי פעם, אנחנו צריכים להתחבר לרגע הזה, שבו אתה יושב בבית חשוך באמצע הלילה, כשאין מקום בעולם שהמשחית לא גובה ממנו מחירים איומים, ורק מסך דק של דם-ברית מונע ממנו לחדור ולנגוף. ולמרות זאת אתה מכריח את עצמך להישען על הצד, לנטרל את היד המרפרשת באתרי החדשות, ולהיות ממוקד במה שהשם אלוקיך שואל ממך עכשיו. עם המתניים חגורים בחיפזון, אך גם עם סבלנות להמתין, ככל שיידרש, עד אור הבוקר.
כותב הטור - הרב ארבהם סתיו