סביב ליל הסדר, כמו בכל פינות התורה, נקשרו כמה וכמה מחלוקות - חלקן בין התנאים, חלקן בין האמוראים, וחלקן בין חכמי ישראל הראשונים והאחרונים - כאשר כל צד דבק בשיטתו, הנובעת מתפיסה ומעמדה עקרונית. במאמר זה ננסה לסקור מספר דוגמאות, ולהראות איך המנהג (ולפעמים הדין) הוא דווקא לשלב בין העמדות – במקום שניתן – כך שכולם יסבו עמנו בשולחן הסדר יחדיו.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח
הדוגמה הראשונה היא בנוסח ההגדה. המשנה בפרק האחרון של פסחים אומרת, שאחרי ששואל הבן "מה נשתנה?", מתחיל אביו לספר לו ביציאת מצרים, "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו; מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ'ארמי עובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה". כלומר, יש לספר ביציאת מצרים, להתחיל בגנותם של ישראל ולסיים בשבחם, כנראה כדי להראות את תהליך הגאולה ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי טהרה, ואז להתחיל את המדרש על "ארמי אובד אבי וירד מצרימה" (אותו מדרש שנגמר בספירת עשרת המכות, שהוא מרכז ההגדה שלנו).
בגמרא (פסחים קט"ז.) נחלקו האמוראים בשאלה באיזו גנות ובאיזה שבח מדובר:
"רב אמר: מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו. ושמואל אמר: עבדים היינו".
לדעת רב' הגנות שבה צריך להתחיל את סיפור ההגדה, ושעל הגאולה ממנה אנחנו מודים בפסח, היא העבודה הזרה ("בעבר הנהר ישבו אבותינו מעולם... ויעבדו אלהים אחרים", וכן עשו בנ"י במצרים, עיין יחזקאל כ'); ואילו לדעת שמואל, עיקר הגנות היא השעבוד לפרעה, ואנו מודים בראש ובראשונה על היציאה מעבדות לחירות. ניתן לומר כי המחלוקת העקרונית היא האם פסח הוא "חג החירות" במובן של "אין לך בן חורין אלא העוסק בתלמוד תורה" והיציאה מעבדות בשר ודם לעבודת ה'; או שהוא "חג חירות" לאומי, שבו נהיינו לעם ויצאנו לדרכנו העצמאית לראשונה בהיסטוריה.
הרמב"ם, ככל הנראה, לא ראה סתירה בין הדברים, כדבריו:
"וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומביים בניסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחֵירותנו". (הל' חמץ ומצה, ז', ד)
פסח הוא גם חג לאומי וגם חג דתי, ושני הדברים גם יחד נאמרים בהגדה. גם בהמשך, לקראת ההלל אנו אומרים: "לפיכך אנו חייבים להודות... והוציאנו מעבדות לחירות.... ומאפילה לאור גדול...".
לחם עוני ולחם משנה
כולם זוכרים שהגננת הסבירה פעם, שבוצעים על שלוש מצות בפסח כנגד כהנים, לוויים וישראלים. כשמעיינים קצת בהלכה רואים שזה יכול להיות רק הסבר בדיעבד, אך לא הסיבה המקורית.
כידוע, בשבת בוצעים על שתי חלות. כמו שהסביר הרמב"ם בהלכות שבת (ל',ט), בהקשר של מצוות "עונג שבת":
"חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת... וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".
אבל בהלכות חמץ ומצה (ח', ו) הוא אומר:
"מניח פרוס לתוך השלם ומברך המוציא לחם מן הארץ. ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים? משום שנאמר 'לחם עוני', מה דרכו של עני בפרוסה – אף כאן בפרוסה."
מאחר והמצה היא לחם עוני, צריך לנהוג בה מנהג עניים, וכמו שעני לא ישים על השולחן ככר שלם, אלא רק חצי (מטעמי חיסכון), כך גם צריך לנהוג במצה (מדובר על מצות גמישות, לא כמו שלנו, ולכן היה אפשר לשים את החצי בתוך מצה שלמה ולבצוע על שתיהן).
מקור הדברים הוא במסכת ברכות (ל"ט:):
"אמר רב פפא: הכל מודין בפסח שמניח פרוסה לתוך השלימה ובוצע... 'לחם עוני' כתיב! אמר ר' אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות... 'לחם משנה' כתיב!".
אבל מה עם מצוות "עונג יום טוב"?! כנראה שלרמב"ם (וכן פסק הרי"ף), בגלל דין "לחם עוני" מסתפקים בלחם וחצי במקום לחם משנה. אך רש"י והרשב"ם (בפירושיהם על הגמרא, פסחים קט"ז.) לא קיבלו את זה, ובעקבותם דחה הרא"ש (פסחים, י', ל) את השיטה הזאת:
"ולא נראה! דמאי שנא (=במה שונה) פסח משאר כל הימים טובים שלא יבצע על שתי ככרות שלמים... הלכך נהגו העם לעשות שלוש מצות".
מאחר וצריך לחצות את המצה משום לחם עוני, אך גם לענג את החג בשתי מצות, נהגו להכין שלוש מצות, ולבצוע על שתיים וחצי.
פסח, מצה ומרור
בדוגמה הבאה המחלוקת היא בין התנאים, וכבר הגמרא (פסחים קטו.)פוסקת לשלב את הדעות:
"דתניא: אמרו עליו, על הלל, שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. אמר ר' יוחנן: חולקין עליו חביריו, על הלל, דתניא: יכול יהא כורכן כדרך שהלל אוכלן?... אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא, דלא איתמר הלכתא, לא כהלל ולא כרבנן (=מאחר ולא נאמר שהלכה דווקא כהלל או כרבנן), מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי (=ביחד) בלא ברכה, זכר למקדש כהלל."
במה חולקים הלל וחכמים? ייתכן להסביר שלדעת חכמים מדובר על שלוש מצוות שונות, ולכל אחד טעם שונה (כמו שאומרים בהגדה בשם רבן גמליאל: "פסח על שום מה...מצה על שום מה.... מרור על שום מה...) – הפסח לזכר ההצלה במכת בכורות, המצה לזכר היציאה החפוזה ממצרים ("שלא הספיק בצקם לתפוח") ומרור לזכר מרירות השעבוד. הלל חולק מכל וכל, שהרי "על מצות ומרורים יאכלוהו" נאמר על קרבן הפסח, עוד לפני יציאת מצרים! לדעתו המצות באות כחלק מהקרבן (כמו קרבנות אחרים שנאכלים עם מצות), וכן המרור בא כחלק מדרך אכילת בשר הפסח; לכן יש לכרוך אותם יחד, שכן כולם חלק מאותה המצווה.
מאחר ולא נפסק כאחת הדעות, אומרת הגמרא שניתן לקיים את שתיהן, וכך נפסק להלכה. אמנם, מאחר והלל התייחס דווקא לקרבן הפסח, אז בזמן הזה שאין לנו קרבן מקיימים את דבריו כ"זכר למקדש".
ברכת השיר
המשנה אומרת שעל גביע היין השלישי מברך אדם ברכת המזון, ולגבי הרביעי נאמר ש"גומר עליו את ההלל, ואומר עליו ברכת השיר."
חכמים נחלקו בגמרא מהי אותה "ברכת השיר": רב יהודה סבר שהכוונה ל"יהללוך ה' כל מעשיך" (אותה ברכה שמסיימים תמיד כשגומרים את ההלל), ור' יוחנן סבר שמדובר ב"נשמת כל חי" (אותה ברכה בה אנו חותמים את פסוקי דזמרא בשבת, שנגמרת ב"ישתבח שמך לעד מלכנו"). לכאורה, הם חולקים אם מדובר בהלל רגיל, כמו בשאר החגים, או שמדובר בדין יחודי של פסח (שהרי זו הפעם היחידה שאומרים הלל בלילה, מה שנלמד מהפסוק בישעיה "השיר הזה יהיה לכם כליל התקדש חג") וראוי להאריך בברכתו ולציין שכל הבריאה נותנת שיר ושבח לה', ואפילו אם פינו מלא שירה כים לא נוכל לתאר אחת מאלף אלפי הטובות שעשה לאבותינו ולנו. ומה יפה מזה לחתום בו את ליל הסדר?
הרי"ף ציין כדבר פשוט ש"מנהגא כרב יהודה"; אך לבעלי התוספות (פסחים קי"ח. ד"ה ר' יוחנן) היה כל-כך ברור שהמנהג הוא לשלב בין שתי הגישות, עד כדי כך שנאלצו לפרש שר' יוחנן לא חולק על רב יהודה אלא מוסיף לדבריו:
"נראה הכי פירושו (=של דעת ר' יוחנן): אף 'נשמת כל חי' אחַר 'יהללוך', דאי לא תימא הכי (=שאם לא תאמר כן), אנן כמאן עבדינן (=כדעת מי אנחנו עושים)?!"
וכן בטור או"ח (סימן ת"פ) ציטט את הרשב"ם שאמר: "כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, עבדינן כתרוייהו...", ממש כמו שנאמר לגבי מחלוקת הלל וחכמים על מצוות כורך.
למי שישים לב, אנחנו נוהגים כתוספות וכרשב"ם, ומשלבים את ברכת "יהללוך" עם "נשמת כל חי" – ועושים מהן ברכה אחת; "ברכת השיר" ארוכה.
סיכום
כמו שנאמר בהתחלה, הבאנו פה מספר דוגמות שמראות בבירור איך בליל הסדר אנחנו מאחדים ומשלבים בין גישות שונות. לא מדובר פה בהתחמקות מהכרעה (שהרי יש מחלוקות אחרות במשניות, בגמרא ובפוסקים בהן יש הכרעה ברורה לצד אחד), אלא בפסיקה ובמנהג למצוא בחולקים את העקרונות שאחורי דעתם, ולראות אם אפשר לקבל את כולם.
נמצאנו למדים שפסח הוא גם חג של עצמאות לאומית, וגם חג של שעבוד מרצון לה' ולעבודתו; שסעודת ליל פסח היא גם סעודת חג ככל החגים, אך גם סעודה מיוחדת שיש לנהוג בלחמה כעניים; שיש למצה ולמרור גם משמעות בפני עצמם כזכר לישועה ולשעבוד ועם זאת הם חלק בלתי נפרד מקרבן הפסח; ושההלל בליל הסדר הוא בעצם "הלל שלם" שאומרים ישראל על כל שמחה, אבל יש בו גם משמעות של שבח מיוחד וחסר גבולות, ומהווה הזדמנות חד-שנתית של הודאה על חסדו וטובו של הקב"ה עם כל ברואיו, "כי לעולם חסדו".
יהי רצון שבפסח הזה נראה את האמת שבכל צד, כמו שלימדונו רבותינו, ונזכה לסדר אותו כהלכתו בירושלים הבנויה, "עיר שחוברה לה יחדיו".