להגשים את המילים

אין ספר יהודי מוכר יותר מאשר ההגדה של פסח. בכל שנה ושנה אנו חוזרים בליל הסדר אל המילים המוכרות כל כך של "מה נשתנה", "עבדים היינו" ועד ל"חד גדיא" ו"אחד מי יודע". אנו מכירים את ההגדה כאוסף של מאמרים ושירים המלווים אותנו לאורך הלילה המסורתי, אך מהו הציר המרכזי סביבו סובבת ההגדה ?
המצווה עליה מבוססת ההגדה היא "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". פסוק זה מחייב אותנו ההורים למסור לבנינו בכל שנה ושנה את סיפור שיעבודם של אבותינו במצרים ויצירתו של עם ישראל בצאתו משם. אך לו היינו מסתפקים בכך הרי שהיינו יכולים לעבור את ליל הסדר בקריאה של סיפור יציאת מצרים מן התורה, בלי כל התפאורה הנלווית.
אך בהגדה של פסח מופיע ניתוח של הפסוק הנ"ל המגלה לנו מדוע אין אנו נוהגים כך בליל הסדר:
"יכול מראש חדש ? תלמוד לומר 'ביום ההוא' ! אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום ? תלמוד לומר "בעבור זה" ! בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מנחים לפניך".
ובשפה פשוטה יותר, היינו יכולים לחשוב שניתן לספר את הסיפור כבר מראש חדש ניסן, שהוא חדש הגאולה, לכן אומר לנו הפסוק "ביום ההוא", כלומר שישנה חובה לספר ביום היציאה ממצרים. שוב, היינו יכולים לחשוב כי ניתן להתחיל מוקדם יותר באותו היום לספר, ושוב מתקנת אותנו התורה ואומרת כי הסיפור צריך להתבצע כאשר על השלחן מונחים מצה ומרור.
מה חשיבותה של הפיסקה הזו ומה היא מלמדת אותנו לגבי ליל הסדר ? במילים אלו מתארים לנו חז"ל עקרון חינוכי ראשון במעלה, השזור בליל הסדר מתחילתו ועד סופו.
ליל הסדר אינו לילה שנועד לסיפור יציאת מצרים במובן המקובל של סיפור. כאשר אנו מדמיינים סיפור, הרי שאנו יכולים לחשוב על ספר קריאה, או על מישהו המספר במילים דבר מסויים. אך בליל הסדר יש משהו חזק הרבה יותר. המשפט היסודי של לילה זה הוא "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". ליל הסדר אינו קריאה של טקסט עתיק, אלא חויה עכשווית. כאשר אנו מעבירים לילדינו את המסר של ליל הסדר, המילים אינן מספיקות, אנו צריכים לחיות אותן בדוגמאות ממשיות. המצה והמרור, ואיתם גם היין, החרוסת וקערת הסדר, לא נועדו רק לקישוט אלא להציב בפני המסובים את הדוגמאות החיות של השיעבוד והגאולה. הדוגמאות הללו נועדו כדי שכל אחד מאיתנו יחווה את החוויה של היציאה משיעבוד לגאולה, ולא יראה בלילה הזה רק הסטוריה שעבר זמנה. זוהי גם תחילתה של ההגדה: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנה בארעא דמצרים" – זהו לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים, לא סיפור על לחם שאנו צריכים לדמיין, אלא הדגמה של המצה שאותה נאכל כולנו בלילה זה.
המסר הזה של ההגדה, שאגב רוויה במסרים דידקטיים, צריך ללוות אותנו במשך חיינו על כל צעד ושעל. רבים מאיתנו מנסים לחנך במילים. אנו מציבים לעצמנו תמונת עולם של האדם האידיאלי, ומשננים אותה לילדינו בהזדמנויות רבות מספור. אך מי שמסתפק בכך, ימצא מהר מאוד כי המילים שהוא מוציא מפיו אינן חודרות כלל לתודעתו של הילד. החינוך האמיתי מתחיל בהגשמה של ההורים את האידיאלים שהם מאמינים בהם. שום דיבור על חסד לא יהיה יעיל כמו מעשה חסד שיעשה ההורה בנוכחות ילדו. שום דיבור על המשכיות יהודית ושמירת המסורת לא יועיל כאשר הבית מתנהג ומשדר מסר שונה. תמונה חיה של דבקות באורח החיים שאליו מחנכים ההורים שווה יותר מאלף מילים.