ביום האחרון של חנוכה צריך לחשוב גם על המשמעות של אחרית בית חשמונאי. קשה מאוד שלא לתת משקל לעובדה כי בית חשמונאי בסופו של דבר הכזיב מאוד. לא עברו שנים רבות והוא הוביל את ההתייוונות, והפך את מדינת החשמונאית למדינה מתייוונת. לא זו בלבד, אלא שריב האחים הורקנוס ואריסטובלוס הוא שהביא בסופו של דבר לכניסת הרומאים למרחב, והמהלך שהתחיל בימיהם גרם בסופו של דבר לחורבן הבית. יש להדגיש כי עובדה זו לא הביאה חס ושלום לביטולו של חג החנוכה. למעלה מכך, הרמב"ם מציין בהלכות חנוכה כי משמעות המרד החשמונאי והניצחון טמונה גם בעובדה שהמדינה החשמונאית התקיימה למעלה ממאתיים שנה, והוא מתעלם מהעובדה שרוב ימיה היא הייתה מתייוונת ותחת כיבוש רומאי. הדבר מלמד על חשיבות העצמאות הישראלית, גם אם היא מתרחשת באופן חלקי בלבד. שאלתנו אפוא אינה באה לערער על חגיגת חג החנוכה, והעובדה שהחג צלח את ימי החורבן ונותר בעינו על אף ביטול מגילת תענית מלמדת על חשיבות העליונה של חג זה. אנו יכולים ללמוד הרבה מאוד על יחסינו למדינת ישראל לאור דברי הרמב"ם. ברם, עדיין נותרה בעינה השאלה אילו מסקנות ניתן להסיק מהעובדה שמושאי ההערצה שלנו ודברי התורה הרבים שאמרנו על ימי החשמונאים ועל הגבורה שלה הולידו בסופו של דבר את החורבן?
דומה שיש הרבה תשובות לדבר, ובדברים הקרובים נציג שתי מסקנות גדולות. ראשונה בהן נמצאת בעצם התופעה. ההתייוונות באחרית ימי בית חשמונאי מלמדת כי מסגרות אינן ערובה. אין אנו יכולים להיות בטוחים כי מי שהוביל מהפכה גדולה ורוחנית אכן ייוותר באותו מקום בו הוא היה. מסגרות הן אפשרות, אך לא וודאות. שיעור זה למדנו לדוגמה מבני עלי - מבחינה מסגרתית ומוסדית הם היו כהני ד במשכן שילה, והיו הקרובים ביותר להתוועדות עם ריבונו של עולם באוהל מועד. אף על פי כן, קירבה זו לא הצילה אותם מליפול בתהומות השחיתות וההתנהגות הבלתי ראויה. הסתאבות כהני ד עלתה לא פעם בדברי ימי האומה. הושע הנביא מטיח בכהנים שבתקופתו כי הם ייחלו לכך שאנשים ייחטאו, כיוון שאז הם יביאו קורבנות חטאת למקדש ויהיה לכהנים שפע של בשר. מאוחר יותר אנו מכירים את המשך הסתאבות הכהונה של ימי בית שני, ואת קניית הכהונה בכסף. כל אלה הם דוגמאות לכך שאף על פי שמדובר במשרתי פני עליון הרי שאין המעמד הרם לעצמו יכול להתמודד עם יצר לב האדם ותחבולותיו. יש צורך ברגישות מתמדת, בביקורתיות, בבחינה עצמית ובבחינה מוסדית כדי להציל את נושאי המשרה הרמה מהתדרדרות לתהום.
מסקנה שניה היא ספציפית לימי הכהונה. כבר הרמב"ן ציין את העובדה שהחשמונאים חטאו בכך שמינו את עצמם למלכים. ישנה הפרדת רשויות מובהקת: המלכות צריכה להינתן לשבט יהודה ("לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו") והכהונה היא של שבט לוי. שני פנים להפרדת רשויות זו: הן שמירה על זכות שבט יהודה במלכות, והן שמירה על כך שכהני ד לא יהיו מנהיגים מדיניים. אין מעמידים מלך משבט לוי. המרחב בו פועלים הכהנים אינו המרחב הפוליטי, ואין מקום לנתינת כוח פוליטי ביד אלה המייצגים את העולם הרוחני. אנו לא היינו צריכים להמתין למונטוסקייה שילמדנו זאת, ואף לא למאבקים השונים בהיסטוריה הנוצרית בין הכנסייה לבין השלטון. זהו חלק אינטגרלי מעולמנו הרוחני מקדמא דנא. מנהיגים רוחניים אינם יכולים לתפקד במרחב חלוקת הכוח והממון שהוא עיקרו של העולם הפוליטי.בשעה שהם עושים זאת אנו רואים את ניצני ההתדרדרות הגדולה. ואילו בשעה שיש שתי רשויות מובחנות מגבילה כל אחת מהן את המרחב הבלתי מוגבל של השניה, ומצילה את המלוכה מניצול כוח שלא כדין ואת הכהונה משחיקה והסתאבות. כמה חשוב לנו ללמוד מבית חשמונאי שעל עולם הרוח לפעול בכלי הרוח ומכוחה של סחיפה אמיתית ולא מכוחו של הארגון הפוליטי.