המשל מהתבואה. שפעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהבין בשביל כולם אי אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע.
(רבי נחמן מברסלב, כוכבי אור)
רבי נחמן משתף אותנו במשל. משל אוניברסאלי על מלך, שיש להניח שזהו א-להים, ועל משנה-למלך, שיש להניח שאלו הם ישראל, המגלים יום אחד, או לשם הדיוק: לילה מכוכב אחד, שהכול סביבם הולך להשתגע. אפוקליפסה עכשיו. דטרמיניזם שתכליתו התבטלות הבחירה והחירות והשתוללות-פרא של לשונות הטירוף והחייתי. הפתרון המתבקש, כפי שמציע המשנה-למלך, הוא לשמור בכל דרך על השפיות. אלא שזו בחוכמת מספר המשל ממולכדת כאן, שכן ברגע שנושאי השפיות כה מעטים, הרי שאין לשפיות כל ערך מציאותי, והיא עצמה הופכת לשיגעון.
מה עושים בזה העולם כשהרוב קובע בו את מושגי השפיות והופך בכך את הנורמאלי למשוגע? כנראה, שלא נותר אלא להצטרף אל עולם השיגעון, להצטרף ולדעת, להיות חֶלק - אבל לדעת שיש גרעין של סוד המבדיל את השפויים מאלו שאִבדו אותה. גרעין המוּדעות.
הידיעה על אותו סוד של שפיות אינה עוברת דרך סימן על היד או הרגל, מקומות בהם בכל רגע נתון יכול מי מהם להביט ולהיזכר מיד בשיגעון, אלא דרך המצח. שכן המצח הוא המקום בגוף אותו רק השני רואה, ורק השני הוא שמגלה על 'השיגעון המודע' העובר על זולתו, וכן להפך. כמו בא לומר שאין מי מהם המצליח לאשש את הסוד לעצמו מתוך עצמו, אלא זקוק הוא בהכרח לשני שיבוא, יחשוף, יאשש ויתמוך את אותו סוד. ואכן, יש כאן פרק ראשון ונדרש באנושיות, שכל היותה הוא בעמידתה על עצם התלות בשני, על הנזקקות והאֵמון. אין האדם יכול לחיות רק בעצמו ומעצמו אל עצמו, אלא מחויב הוא בזולת, במי שיפנה, יֵענה ויתראה אליו. זקוק הוא דווקא למי שחוץ לו המצוי במרחק שיהדהד אותו, שיחזיר לו את פניו.
השיגעון עליו מדובר כאן איננו תופעת שוליים זניחה המצויה בצידיה החריגים של התודעה האנושית, אלא תופעה שדרכה, ולרוב בניצולה, מנסה החברה האנושית להגדיר את שפיותה שלה. הפילוסוף הצרפתי הפוסטמודרני מישל פוקו, מיטיב לנקוב בהגדרתו המדויקת את מקומו של המשוגע בחברה המודרנית: "המשוגע מזכיר לכל אדם את אמיתו. בקומדיה שבה כל אחד מונה את חברו ומרמה את עצמו, המשוגע הוא קומדיה בחזקה שניה: הונאת ההונאה" (תולדות השיגעון בעידן התבונה, 1972, עמ' 19). ואם נחזור למשל, הרי שהמלך ואהובו באים להונות את ההונאה, לשים ללעג את העולם שכולו מושתת על הונאה ומִרמה ולטעון בדרך של 'הפוך על הפוך' שיש מקום של מוכנות לְשקר אף לַשקר עצמו. להסתפק אפילו ביציבות הספק. שיש מְקום-אמת של אמת.
המשל והנמשל הזה מזכירים לי בכל שנה מחדש את חנוכה. שכן, חנוכה הוא החג היהודי-ישראלי היחיד הנחוג על ניצחון התודעה בלבד. החג שהוא הד ל'ימים ההם בזמן הזה' בהם נדמה היה כי הכול נטרף במימי הסתם, בנהרות הגוף, עד שנראה כי גם המלך ואהובו שכחו, אף הם, מהסימן. נדמה היה, כי שניהם כה נשבו בשיגעון, עד כי אף אחד מהם אינו מוצא, ואפשר שכלל אינו מחפש, את הסימן שעל מצח חברו. ופתאום, כשהכול נראה היה כבר כצולל בתוך כל ים השיגעון הזה, מזדעק לו גל של צעקת "מי לה' אלי", ונבנה לו באחת אִי הממשות.
מה היא אותה נקודה על המצח? זהו פך השמן הקטן השמור בחותָם, זוהי המשפחה הקטנה ממודיעין שלא הרימה ידֵי ייאוש אלא ידֵי מהפכה, זהו הסימן היהודי החי הנוצֶר משך כל זמן הגלות את זכר הנורמאליות. הוא הסימן לשיגעון, לשיגעון האחר.
כשאדם מניח חנוכייה בפתח ביתו מבחוץ וסוגר בעדה את הדלת, הרי שבכך הוא תולה את הסימן על המצח. הוא אינו רואה את הסימן שלו עצמו, אלא אך את של שכנו שלמולו, ושכנו גם הוא רק רואה את הסימן שלו, ואז שניהם נזכרים - כל אחד בעזרת זולתו - שהם אכן משוגעים.
חנוכה הוא אולי החג הישראלי ביותר. אמנם עם ראשית הציונות הוא קיבל גם אינטרפרטציות מחודשת מאלו שנודעו לו בגלות, אולם הוא עדיין החג המשותף והמאחד ביותר בחברה הישראלית השסועה שלנו. מסקרים המתפרסמים במקומות שונים בשנים האחרונות עולה כי למעלה מ70% מהישראלים מדליקים נרות בחנוכה. כי חנוכה מגלה את הזכות להיות משוגע, אבל אחֶר. את הזכות להיות מיעוט שפוי השורד משך אלפי שנים מתוקף ידיעתו הצרובה שהוא איננו כשאר המשוגעים. מיעוט שחֶרף כל הקשיים, הגזרות, הגירושים, הגולאגים והמחנות לא עזב את צלם השפיות; לא ויתר על סימן-המצח.
ושבוע חנוכה משתפל ונוהר לו בין פרשות השבוע העוסקות בחלומות, ובמלחמות החלומות, חלום סולם האב וחלום השמש, הירח והכוכבים של הבן. ומה הוא חלום אם לא שיגעון מן הזן המודע?! אם לא מוכנות ללכת על פנטזיה גם כשהיא נראית למתבונן מן החוץ כבדיה גמורה?!
לכן חנוכה הוא החג הישראלי ביותר, כי הוא חג של הונאת ההונאה, של חלימת החלום, של המודעות לשיגעון, שכל אלה אינם אלה מילים קטנות לעם שכל שנה, על אף הכול, גדל באבוקה נוספת. שבכל שונה מוסיף והולך אל עבר החלומות, אל עבר הסימן.