יש זמנים טובים
ויש זמנים פחות.
שלשת השבועות שבין י"ז תמוז לט' אב, 'ימי בין המצרים',
הם מהזמנים שפחות...
בי"ז בתמוז לפני כ-2500 שנים, חיילי האימפריה הבבלית הבקיעו את חומת העיר ירושלים לאחר מצור ממושך.
וב-ט' באב, אותו יום מר ונמהר -
העלו את בית המקדש באש והחריבו את ירושלים.
ממש באותו יום, ט' באב, חמש מאות שנה לאחר מכן, לאחר שעם ישראל חזר לאדמתו ושיקם את חייו הלאומיים-
החריבו הרומאים את בית המקדש השני,
ושלחו אותנו לגלות של אלפיים שנה.
זאת בנוסף לצרות רבות ומשונות שהתנקזו לימי 'בין המצרים' במהלך ההיסטוריה.
מאז ועד עצם היום הזה נהגו יהודים בכל הדורות מנהגי אבילות בתקופה זו, ממש כאילו מת להם מישהו קרוב, כל שנה מחדש.
אז?
מה הוא אותו "בית מקדש",
שאנחנו עושים כזה ענין גדול מחורבנו?
מה הוא אותו "הר הבית",
שעצם שמו מעלהֵ מטען של מריבות, מאורעות ומה לא?
למה בשלש תפילות ביום
מזכירים את הכמיהה למקדש ולבניינו?
בית המקדש זה הבית של א-לוהים בעולם שלנו.
המקום הכי קדוש, הכי טהור, בית ששכינה שורה בו.
הנקודה שממנה נברא העולם.
מקום שבו בן-אדם יכול לבוא לפגוש את א-לוהים.
היום אין מקום כזה.
שממונו וחורבנו ממש נוגע, מוחשי, כואב.
היום זוהי סתם אדמת מריבה,
אבל זהו מקום שהיתה בו פעם השראת שכינה.
ומקוים שיום אחד היא תשוב...
איננו אבלים רק על החורבן שהיה, הצער הוא על מה שעוד אין.
לא חורבן המקדש בלבד,
אלא על שעדין אין לנו בית.
לכל אחד יש את המקדש האישי שלו.
את הנשמה שלו, שלפעמים חרִבה ולפעמים נבנית.
לפעמים אפילו לא מרגישים בקיומה.
יש לנו את היכולת לתקן ולבנות את המקדש האישי שלנו, לברר את דרכנו ואת מעשינו ולא לתת לחשבון הנפש לעבור לידינו, מאחורינו. כשהמקדשים הקטנים ייבנו ויעמדו זקופים, נהיה מוכנים למקדש הגדול, הבית העולמי, שיחזיר את השכינה לעולמנו.