לפני מספר ימים התפרסם באתר הOU מאמר קצר תחת הכותרת "מדוע אני מרגיש רגשות אשמה בשעה שאני מתעמל?". הכותב הוא רב בישיבה בארצות הברית שהתחיל לרוץ לצורכי בריאות והצליח להשיל מעליו כ40 קילו הודות לריצה הקבועה.
הכותב מונה מספר סיבות שיכולים להוביל לרגשות האשם אותם הוא חש: ביטול זמן, התובנה שהגוף נמצא במאבק מול הנפש והקדשת זמן לצורכי הגוף הוא בעצם כניעה ליצר הרע.
בסופו של דבר הכותב מתאר שמה שגרם להפסקת אותם רגשות אשמה היתה ההרגשה שעם ההתקדמות בריצה הוא גם מצליח לחשוב ביתר בהירות ובמילים שלנו "נפש בריאה בגוף בריא".
ההתמודדות של הכותב עם רגשות האשמה פותח לנו חלון לפן אחר של ההתמודדות האין-סופית שלנו כיהודים מאמינים עם העולם המודרני. איך אנחנו מתייחסים להתעמלות? האם מי שמתעמל הוא ממשיך דרכם של היוונים או שהוא סך הכל מנסה לשמור על הפקדון הגופני שה' נתן לו?
אנחנו רגילים לראות תמונות של נשיאי ארצות הברית בריצת ג'וגינג, אך איך היינו מתייחסים לרב העיר שלנו אם היינו רואים אותו יוצא לסיבוב פעמיים בשבוע יחד עם ראש העיר?
ישנם סיפורים אודות החזון איש שהיה מקדיש זמן יקר בכל יום להליכה ברחובות בני-ברק במצות הרופאים. האם ההליכה היחידה המותרת היא במצות הרופאים, או שניתן לצאת להליכה גם שלא במצות הרופאים? האם יש סוגי התעמלות שאותם אפשר לאמץ בשתי ידיים, ואחרות שנעדיף לדחות?
רבים מאתנו מכירים את דברי הרב קוק בשבח ההתעמלות (אורות התחיה לד):
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל. "ויעש דוד שם", "ודוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", - "ויואב בן צרויה על הצבא", "ולא נענש אבנר אלא מפני שעשה דמן של נערים שחוק". אבל שיצחקו הנערים לחזק כחם ורוחם, בשביל גבורת האומה בכללה, עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעליתה ע"י שירות ותשבחות, שאמר דוד מלך ישראל בספר תהלים, אלא שע"י הכונות העליונות עולה הנשמה הפנימית, וע"י המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל עולה הרוחניות החצונית. ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כלם, בהבלטת אפיה של האומה בפרשה הקטנה שכל גופי תורה תלוים בה : בכל דרכיך דעהו. ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באמוץ הגופני ובכל החזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה, והיא הולכת ומטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה, עד שבאה לכלל דרך צדיקים ואור נוגה הולך ואור עד נכון היום."
האגדה מספרת כי הרב צבי יהודה רצה להוציא את הפסקה הזאת מהספר "אורות" לפני שהחוברת יצאה לאור כי הוא חשש שהפסקה הזאת תעורר הרבה ביקורת על אביו, הראי"ה קוק. הרב קוק לא הסכים להוציא את הפסקה הזאת מהספר. אף על פי כן, אינני יודע אם יש לנו עדויות על פעילויות ספורט שהרב קוק השתתף בהם.
בקיץ האחרון עת טיילתי עם משפחתי באחד מנחלי הצפון, עקפה אותנו משפחה שילדיה גדולים מילדי ולא רצו להשתרך מאחורינו. אבי המשפחה היה לבוש במכנס קצר וקרוקס. אין סיכוי שהייתי זוכר זאת, לולי שאותו אב היה מוכר לי כמי שמשמש בתפקיד רבני בכיר בארץ. כשהגענו לאמצע המסלול הבנתי שבעצם יש כאן מעשה רב המלמד אותי שכדאי לברר לפני שמתחילים את המסלול אם המסלול דורש הליכה במים, ואם כן לא מומלץ ללכת עם מכנס ארוך ונעליים סגורות.
הכותב הינו בעל הבלוג "רב צעיר"