תנו רבנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת, שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא רבי מנחם בר יוסי אומר תצא. אמר רבי מנחם בר יוסי אימתי אני אומר תצא? בזמן שבאים עדים ואחר כך נשאת, אבל נשאת ואחר כך באו עדים - לא תצא. מכדי תרי ותרי נינהו, הבא עליה באשם תלוי קאי! אמר רב ששת: וכגון שנשאת לאחד מעדיה היא גופה באשם תלוי קיימא! באומרת ברי לי אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת - הרי זו לא תנשא, ואם נשאת - לא תצא.
לפי מסקנת רב ששת, דברי תנא קמא שאם נשאת לא תצא נאמרו בכגון שנשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שמת, שאם לא כן שניהם חייבים אשם תלוי שהרי היא ספק אשת איש, ואף אם כבר נשאת תצא, התוספות (ד"ה כגון) מקשים מדוע לא תצא כשנשאת לאחד מעדיה, הרי במסכת יבמות (כה, א) מבואר שהאומר מת, הרגתיו, הרגנוהו - לא ישא את אשתו, מחשש שמא עיניו נתן בה ומעיד עדות שקר. נראה שכוונתם שמהלשון 'הרגנוהו' כרבים מוכח שאפילו כששנים מעידים אסורה להנשא לאחד מהם, וכמו כן הם מבינים שאם נשאת תצא.
אכן רבינו חננאל מפרש שמדובר כשנשאת לאחד שיודע שמת בעלה ואינו אחד העדים שמעידים שמת, שלהם אסורה להנשא מפני החשד ואם נשאת תצא. הריטב"א (יבמות פח, ב) מסביר לפי זה את לשון הגמרא 'שנשאת לאחד מעדיה', שאף על פי שאינו אחד מהעדים שהעידו שמת בעלה קרא עד משום שיודע בדבר.
אולם המגיד משנה (גירושין יב, כג) כותב שאילו זו היתה כוונת הגמרא היא היתה אומרת במפורש שנישאה לאדם שלישי ולא לאחד משני עדיה.
התוספות עצמם מפרשים שבסוגיה ביבמות לא מדובר בשנים שמעידים שהרגוהו.
משום ששנים אינם חשודים לעולם, אלא באחד שמעיד שהרג יחד עם אחרים, ורק לו אסורה להנשא מפני החשד. הר"ן (ט, ב בדפי הרי"ף) מסביר שכיון שאשה אינה ראויה לשני בעלים יוצא שעל אחד מן העדים בודאי יש לומר שאין אדם חוטא ולא לו, ולכן אף השני שהאשה נשאת לו מצטרף עמו לעדות, נמצא שלפנינו מחלוקת בכגון שיש רק שני עדים ונשאת לאחד מהם. שלפי רבינו חננאל תצא ולפי התוספות והר"ן לא תצא.
תירוץ אחר מובא בתוספות ישנים (יבמות פח, ב) שאמנם גם שנים חשודים ואם נשאת לאחד מעידיה תצא, אך מדובר בסוגייתנו שבשעה שהעיד היתה לו אשה אחרת, וכיון שאינו חשוב שרוצה לשאת אשה נוספת אם נשא את אשת המת לא תצא. באופן אחר כותב המאירי ביבמות שאף שם האיסור הוא רק להנשא לכתחילה, אבל בדיעבד לא תצא כדעת ת"ק, בסוגייתנו, או שמדובר בסוגייתנו כשתחילה נשאת לאחר על פי עדים שמת בעלה, ולאחר שהתאלמנה או התגרשה מותרת לעד.
הרמב"ם (גירושין יב, כג) והשולחן ערוך (אבה"ע יז, מב) כותבים כתירוץ רב ששת בגמרא שאם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שבעלה מת לא תצא, והמגיד משנה מוכיח שדעת הרמב"ם כתוספות ולא כרבינו חננאל, שכן אפילו אם אחד אומר מת ואחר אומר לא מת - דעת הרמב"ם שאם נשאת לעד שאומר שמת לא תצא, וכל שכן כששנים מעידים שמת ונשאת לאחד מהם.
מחלוקת נוספת בין הראשונים היא בהסבר תירוץ הגמרא שהאשה עצמה אומרת ברי לי, רש"י מפרש שאומרת 'אין לבי נוקש, שברי לי אילו היה קיים היה בא', כלומר שלא ידוע לה בבירור שמת אלא שהיא בטוחה בכך על סמך הכרתה אותו שלא היה נעלם פתאום אילו היה חי. המאירי מוסיף שאפילו אם אינה אומרת על סמך מה היא בטוחה שמת לא תצא אם אין ליבה נוקפה.
אולם הרי"ד והריטב"א מפרשים שאומרת שראתה בעצמה שמת בעלה, אבל כשמסתמכת על העדים תצא לדעתם, אף על פי שאין ליבה נוקפה - עדיין האיסור במקומו עומד כשיש שנים שאומרים לא מת כנגד השנים שאומרים שמת.
שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת - כתובות דף כב
המקרה ששני עדים אומרים דבר אחד ושנים אחרים דבר אחר הוא מקרה קשה במיוחד שמדובר באישה עגונה. מסכת כתובות עם המחלוקות לפניכם.
