לעיתים קורה שאדם נוכח באירוע מסוים, והוא מתבקש מאחד הצדדים להעיד על כך בבית המשפט. כך לדוגמה אדם שראה תאונת דרכים, או גניבה, והנפגע מבקש ממנו להעיד עבורו בבית הדין. על פי ההלכה חובה על העד לבוא ולהעיד בבית הדין, והדברים מפורשים בפסוק (ויקרא ה', א):
"ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עונו".
בהמשך הפרשייה מבואר, שאדם שכפר וטען שהוא אינו יודע את העדות, ואף נשבע על כך, חייב בקרבן עולה ויורד[1] הנקרא "קרבן שבועת העדות". חיוב הקרבן אמנם קיים רק במקרה שבו כפירת העד הייתה בבי"ד, והוא אף נשבע על כך, אולם המצווה מדאורייתא להעיד עבור אדם אחר קיימת אף ללא התנאים הנ"ל, וכך כתב הרמב"ם (ספר המצוות, מצוה קעח):[2]
"והמצוה הקע"ח היא שצונו להעיד בבית דין בכל מה שנדעהו. בין שיהיה בו מיתת מי שהעדות עליו או הצלתו, הפסד ממונו או הרוחתו, אנחנו חייבים להעיד זה כלו ולהודיע הדיינין מה שראינו או שמענו. והנה הביאו רבותינו עליהם השלום ראייתם על חיוב הגדת העדות מאמרו יתעלה: והוא עד או ראה או ידע. והעובר על מצוה זו והוא שיכבוש העדות ענשו גדול והוא אמרו יתעלה: אם לא יגיד ונשא עונו".
הדיון שלנו יתמקד בשתי נקודות מרכזיות הנוגעות לחובה להעיד: ראשית נרחיב בנוגע לעצם החובה להעיד עבור אדם אחר - באילו נסיבות היא קיימת וכלפי מי היא אמורה. ולבסוף נחתום את הדיון בשאלה האם אדם שנמנע מלהעיד עבור חבירו, חייב לפצות אותו כלכלית על ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה מכך.
שורש הדין
לנושא זה הוקדש פרק שלם במסכת שבועות. המשנה בראשית הפרק (דף ל.) מונה רשימה שלמה של אנשים שלגבם לא חל הדין של "שבועת העדות", והם אינם מחויבים להעיד: נשים, קרובים, פסולי עדות. חלק מהראשונים הבינו שעל מנת להתחייב בדין שבועת העדות, ולעבור על האיסור של כובש עדותו, העדים חייבים להיות מסוגלים לזכות את הנתבע בדין. גישה זו מסתברת ביותר, שהרי יסודה של שבועת העדות נעוץ בכך שאדם חייב לפעול לטובת האחר בכדי לזכות אותו בדין, אולם אם העד בכלל אינו מסוגל לכך, כגון שהוא עד פסול או קרוב לבעל הדבר, הרי שהוא מופקע מכל הדין. וזה לשון הרמב"ם: "הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתם".
אולם, לכאורה הבנה זו נסתרת מהמשך הסוגיה; הגמ' (לא.) מדייקת מלשון המשנה, שעדים הפסולים רק מדרבנן חייבים בשבועת העדות. כלומר, אם אדם תבע מעדים הפסולים מדרבנן להעיד עבור, והללו טענו שאינם יודעים לו עדות ונשבעו על כך, הרי הם חייבים בקרבן שבועת העדות. לכאורה הדברים סותרים להבנה שהצגנו לעיל: שהרי גם אילו אותם עדים היו מסכימים להעיד, הרי שבית הדין לא היה מקבל את עדותם, וממילא הם לא הפסידו לנתבע כלום בעצם כפירתם?
לשאלה זו מצינו שתי תשובות בראשונים:
שיטה ראשונה - תוס' התייחסו לשאלה זו (לא. ד"ה ורבנן), וכתבו משפט אחד: "אע"ג דמדרבנן לא מהני עדותו מידי, כיון דמדאורייתא מהני מיחייב". נראה כי לפי דבריהם, החיוב בשבועת העדות אינו נובע רק מההפסד הפוטנציאלי הנגרם כתוצאה משתיקת העדים. אלא חובתו האישית של כל אדם המוגדר כעד, היא לבוא ולהעיד על המקרה שראה. חובה זו אינה בגדר מצווה שבין אדם לחבירו, ואינה רק לטובתו הכלכלית של הנתבע; מדובר בחובה כללית יותר הנוגעת למחויבותו האישית של כל עד להעיד, שכן כך גזרה התורה: "אם לוא יגיד ונשא עונו".
שיטה שנייה - הרשב"א נאמן לקו הכללי שהצגנו לעיל, ולדעתו לא קיים חיוב על שבועת העדות ללא השלכה ממונית כלפי בעל הדבר. לכן הוא מחדש, שלמרות שעדים אלו פסולים מדרבנן ואין עדותן מתקבלת, הרי שעדיין אילו יבואו ויעידו תועיל עדותם לגבי תפיסה. כלומר, במקרה ויצליחו העדים להעיד (כגון שיכנסו לבי"ד בדרך מרמה ויסתירו את היותם פסולים מדרבנן), אמנם בי"ד עצמו לא יוכל לפעול ע"פ עדותם, אולם אילו יבוא התובע ויתפוס את המגיע לו, בית הדין לא יתערב.[3]
בסיכומו של דבר, הרי שלפנינו שתי גישות שונות בהבנת החיוב בשבועת העדות - לפי התוס' המוקד של שבועת העדות איננו בנזק הכלכלי הנגרם לאחר, ולא מדובר במצווה שבין האדם לחברו. לפי דבריהם, אנו עוסקים בחובת האדם להעיד על המאורע, וחובה זו רובצת עליו גם אם בשטח עדותו לא תשפיע, משום שעצם הגדרתו כעד מחייבת אותו בכך. מאידך, הרשב"א סבור כי אדם מחויב למסור את עדותו רק אם פעולה זו תועיל כלכלית לבעל הדבר.
חיוב תשלומים
לסיום הדברים נעיר בקצרה בנוגע לחובתו של הכובש עדותו בתשלומים. התוספתא במס' שבועות (פ"ג, ה"ב) מביאה ארבעה מקרים שבהם נאמר "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", אחד המקרים ברשימה הוא "היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו". הגמ' בב"ק (נו.) מבררת את כוונת התוספתא: "והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, פשיטא, דאורייתא הוא 'אם לא יגיד ונשא עונו', אלא בחד". משתמע מלשון הגמ' שלמעשה אין הבדל בין שני עדים הכובשים עדותם ובין עד אחד, אלא שבמקרה הראשון היה פשוט לגמרא שהם חייבים בדיני שמים, ואילו בנוגע לעד אחד הדבר הוא בגדר חידוש, ואכן כך מבאר רש"י.
אולם ר' ירוחם קרא את הגמ' באופן שונה, לדעתו כאשר מדובר בשני עדים שאינם מעידים, פשוט לגמרא שהם חייבים אפ' בדיני אדם. הריא"ז אף הוא סבור שהעדים חייבים לפצות את הנתבע מבחינה ממונית, אולם טעמו שונה מזה של ר' ירוחם. לטענתו כל הסוגיה בב"ק היא רק לאותה דעה הסבורה שאין דנים דינא דגרמי, דהיינו - שאנו לא מחייבים אדם על נזקים עקיפים שהוא גרם. אך אנו פוסקים כר' מאיר שדנים דינא דגרמי, וממילא אף בנידון זה יש לחייב את העדים השותקים. להלכה השו"ע פסק כדעת רוב הראשונים וכפשטות לשון הגמ', שאף שני עדים שכבשו את עדותם פטורים מחובת התשלומים (חו"מ סי' כ"ח סע' א).
[1] כלומר, שקרבן זה משתנה לפי מעמדו הכלכלי של האדם.
[2] אמנם לפי הרמב"ם מדובר רק במצוות עשה, ולכן האדם שאינו מעיד הרי הוא מבטל מצוות עשה. אולם עיין בשאילתות דרב אחאי שאילתא ס"ט, שם מבואר שישנו לאו גמור על כבישת העדות. יש לדון למעשה בימינו, האם גם אדם הנתבע לעדות בבית דין אזרחי שאינו פוסק ע"פ דיני התורה, האם אף הוא עבר על הכתוב בתורה: "אם לוא יגיד ונשא עונו". ייתכן ומאחר והדין אינו דין תורה, הרי שכפירת העדות אינה עבירה מדאורייתא. עוד יש מקום לשאול מה הדין אם בעל הדבר כלל לא תבע את העד שיעיד עבורו (כגון שהוא לא ידע שהיה העד נוכח באירוע), האם גם אז רובץ עליו חיוב מדאורייתא להעיד וצ"ע.
[3] ישנה קושיה גדולה של השב שמעתתא על דברי הרשב"א: המשנה בשבועות (לג.) פוטרת עדים שראו אדם שורף את גדישו של חברו בשבת משבועת העדות. סיבת הפטור היא, שאפילו אם העדים היו באים להעיד הרי שהשורף לא היה מתחייב בתשלום הגדיש, שהרי הוא היה מתחייב מיתה על חילול שבת וקים ליה בדרבה מיניה. אך מקשה הש"ש, שהרי אילו היו באים להעיד אמנם בי"ד לא היו מחייבים את השורף בתשלומים, אולם אילו היה בעל הגדיש תופס ממנו את המגיע לו הייתה תפיסתו מועילה (שכן בקלב"מ תפיסה מועילה, כדברי רש"י בב"מ צא. ד"ה רבא), ולפי הרשב"א עובדה זו מספיקה בכדי לחייבם בשבועת העדות.