הסיפור של קמצא ובר קמצא[1] מעלה תמיהות רבות. האמנם רק בגלל שני אנשים חרבה ירושלים? מה אשם קמצא - הרי הוא לא עשה שום דבר! כדאי שנעיין בסיפור כדי להבין שיש פה מסר עמוק שחז"ל מלמדים אותנו.[2]
השליח
אותו איש חשוב הכין סעודה, כמובן שאנו לא נצפה שהוא יזמין לסעודה את כולם, אפילו אם יש הרבה מוזמנים. אותו איש חשוב שלח את שליחו שיקרא לקמצא. השליח הלך וקרא לבר קמצא. יכול להיות שהוא טעה, ויכול להיות שהוא לא נזהר מספיק, זה יכול לקרות. אבל - יש מקרים שבהם צריך זהירות יתרה.
שליח יקר - אתה יודע שכל ירושלים מלאה בכתות ששונאות אחת את השניה, אתה צריך זהירות יתרה. אתה לא יכול לטעות באיש, אתה לא יכול להגיד 'אני אניח את זה בכניסה לבניין והוא ידע לבד', יש לך שליחות שאתה צריך למלא אותה בזהירות.
בר קמצא
הלך בר קמצא לסעודה והתיישב. בטח חשב בר קמצא לעצמו שבעל הסעודה רוצה להשלים ולכן הזמין אותו - יכול להיות. אבל - בר קמצא, לא דיברת עם המזמין המון זמן, אתה מוזמן לסעודה חשובה שהוא עושה, אולי תלך, תגיד קודם שלום או סליחה? לא, בר קמצא מחליט להתיישב.
בעל הבית
מגיע אליו המארח ושואל אותו מה האורח עושה אצל המארח. בעל הבית- נכון, הוא הגיע לסעודה שלך ללא רשות, זה לא מנומס ולא מכובד, לפעמים זה אפילו מעליב כי יכול להיות שהוא לא הזמין אותך לסעודה שהייתה אצלו שבוע שעבר. אבל יש צורה לעשות את זה - זה לא חייב להיות בפני כולם, אתה לא צריך לדבר איתו בגוף שלישי. פשוט תאמר לו "סליחה, זה לא מקומך, בבקשה תצא".
רבנן
בר קמצא מבין שהוא היה לא בסדר אבל מבקש להישאר וכל פעם מעלה את הסכום שהוא מוכן לשלם. נראה שבר קמצא רציני, הוא כל פעם מעלה ומעלה את הסכום שהוא מוכן לשלם, הוא לא סתם מרמה אותו שהוא יתן לו את הכל - אבל בעל הבית ממשיך להתעקש. והצורה שבה זה נגמר היא מביישת - הוא תופס בידו ו"זורק אותו מכל המדרגות". נראה שבר קמצא מבין שבעל הבית היה עצבני כי הוא לא מאשים אותו אבל הוא מאשים את חכמים: איך יכול להיות שחכמים ישבו שם ולא עשו דבר? בסדר, אז בר קמצא לא אשם, אבל תגידו מילה לבעל הבית, תנסו להרגיע אותו. החכמים בסעודה מחליטים לשתוק. זה לא "מתפקידם". גם אם הם לא יודעים עם מי הדין אז שינסו להגיע לפשרה ושלום.
קמצא
ואיפה קמצא באותו זמן? לא יודעים איפה הוא כן, אבל הוא לא בסעודה. קמצא - אז נכון שלא קיבלת הזמנה לסעודה, אבל זה חבר טוב שלך. אז תלך - יש מקרים שברור שתוזמן, שלא צריך הזמנה, אם חבר טוב שלך עושה סעודה ולא הוזמנת כנראה שההזמנה נתקעה בדרך. גם אם אתה מרגיש לא נעים להגיע, ואפילו מרגיש לא נעים לשאול את בעל הבית - תשאל דרך חברים אחרים או דרך השליח.
הקיסר
בר קמצא, שלא מעניין אותו עם ישראל, שלא מעניין אותו בית המקדש - מעניין אותו רק כבודו (או שהוא מציג את זה שאם כבודו נפגע אז כלו כל הקיצים) שולח לקיסר הרומי שמרדו בו היהודים. הקיסר לא פזיז לקבל החלטות, הוא מתעניין איך זה יכול להיות, ואפילו מחליט לבצע ניסוי שיבחן את הענין. נראה שהקיסר, מכל הסיפור מההתחלה ועד לסיום שנגיע אליו בהמשך, הוא היחיד שיוצא טוב: הוא לא מקבל החלטות פזיזות, הוא לא מתעצבן על כולם, הוא שוקל את הדברים- במידה מסוימת זה מה שהנביא יחזקאל מתריע: "...בחקותי לא הלכתם ואת משפטי לא עשיתם וכמשפטי הגויים אשר סביבותיכם לא עשיתם" (יחזקאל ה,ז). מילא, אתם לא נמצאים באמות מוסר שלי, אבל אפילו את אמות המוסר של הגויים סביבכם אתם לא שומרים.
מומי הקרבן
בר קמצא פוגם בקרבן ששולח הקיסר לבית המקדש בניב שפתיים או בדוקין שבעין על מנת שהקרבן לא יוקרב וכך ישתכנע הקיסר כי היהודים בוגדים בו. הוא לא סתם פוגם באיברים כלליים אלא בדיוק באברים שכל האנשים שבסיפור נפלו בהם: בחוש הדיבור, להגיד משהו, לא לשתוק כשצריך לדבר, ולא להגיד דברים מיותרים; ובחוש הראיה - אי אפשר לראות בלי להגיב.
הגמרא מציינת כי המומים הללו הם דבר שבשבילנו הוא פסול ובשביל הגויים הוא כשר - כפי שאמרנו, דווקא הגוי הוא זה שיוצא בסדר מכל הסיפור.
רבי זכריה בן אבקולס
עכשיו מגיע הקרבן לפני רבי זכריה בן אבקולס, רבי זכריה בן אבקולס לא רוצה לקבל את הקרבן ולשנות את הדין באופן חד פעמי מפני שהוא חושש שילמדו מזה דברים לא נכונים, רבי זכריה בן אבקולס כנראה ידע שיש הלכה של "עת לעשות לד' הפרו תורתך", שלפעמים צריך לסטות מהכלל אבל הוא מעדיף לשמר את הכלל הרגיל כדי שלא ילמדו טעות. ולכן רבי יוחנן מאשים את רבי זכריה בן אבקולס שענוותנותו החריבה את ביתנו. מה הקשר לענוותנותו - אם תרצה להאשים תאשים את עקשנותו?
לרבי זכריה בן אבקולס הייתה הזדמנות להרים את הכפפה ולגמור יפה את כל הסיפור. זו הדקה ה90. אבל רבי זכריה בן אבקולס לא לוקח אחריות. הוא סומך על אלוקים שיהיה בסדר. נכון, מידת הביטחון היא חשובה אבל אם לא תעשה את תפקידך אז דברים יפלו, דברים ישברו, אל תסמוך על הנס! יכול להיות שהוא אפילו פחד: 'מה אני, קטן שכמוני אשנה הלכות? אני אחליט אם כן או לא, מי אני בכלל?'. לפעמים אדם צריך לדעת להרים את הכפפה! כן הדברים תלויים בך! נכון, לא זכינו להיות במדרגה גדולה יותר ממה שאנחנו, אבל גם במקום שאנו עומדים חשב לשנס מותניים ולקבל החלטות אמיצות.
הסיפור יכל היה להיגמר בצורה טובה יותר אם לא היו הולכים לקיצוניות- אם לא כל אחד בסיפור היה בעל גאווה לדאוג לכבודו, ואם רבנן ורבי זכריה בן אבקולס לא היו חוששים לבצע את שליחותם באותו רגע.
סיכום
הסיפור גם ממחיש בצורה טובה ביותר שמספיק טיפש אחד לשרוף יער שלם, אבל צריך מלא אנשים מסביב שיתנו לזה לקרות. אתה רואה שחבר שלך מדליק מדורה קטנה ביער, אתה מודע למה שיכול לקרות, תכבה את הסכנות שיכולות לבוא בהמשך החיים כבר בשלב הזה.[3]
[1] גיטין נה:-נו.
[2] הגמרא שואלת בתחילה מהי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפל ברעה" ועונה על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים וכו'. על מי מהסיפור נאמר פסוק זה? בהמשך הסיפור נראה שכמעט על כל הדמויות בסיפור.
[3] בספר מלחמות היהודים של יוספוס פלביוס לא מופיע הסיפור הזה, אבל כן מופיע שמו של רבי זכריה בן אבקולס. גם אם מקרה זה ספיציפית לא קרה או לא זה המקרה שהחריב הרי שהיו הרבה מקרים דומים של שנאת חינם, וניתן לקרוא בהמשך הגמרא כמה מקרים נוראים של שנאת חינם היו בין כל הכתות השונות בירושלים.