יותם נפצע אנוש בעזה והמלחמה של אשתו נעמי רק התחילה: "בקשר הכריזו עליו כהרוג"

"אני מרגישה שהפתעתי את עצמי בכל הרמות, מצב האין ברירה שהגענו אליו מוציא הרבה כוחות. בשמחת תורה כשהקפיצו אותו, ועוד לא הבנו מה קורה, אמרתי לו 'אנחנו ננצח, זה ברור, אבל איך אני אשרוד עכשיו שבוע מילואים?' ומאז עברו שלושה חודשים". כך מתארת נעמי, בת זוגו של יותם, בשיחה עם "חדשות כיפה". מאז שהוא נפצע אנוש בעזה, היא הפכה ללוחמת בעצמה, ונאבקה להחזיק את הבית ואת הבנות כמו גם ללוות את בעלה בתהליך המורכב שהוא עובר.

בבית החולים גילתה שהוא במצב אנוש

הוא בן 28, ר"מ בישיבה תיכונית בירושלים. הוא ונעמי מגדלים שתי בנות, בנות שלוש וחצי ושנה וחצי. את רגעי הפציעה שלו הוא לא ממש זוכר. "נכנסנו לאחד הרחובות כשאני בתוך הטנק. לאחר כמה רגעים הגיע מחבל וירה לעברינו מטווח קצר מאוד, וזהו, אני לא זוכר כלום" מאז, יותם יצא למלחמה אחרת - מלחמה סיזיפית וממושכת להחלמתו, ובימים אלו נמצא בתהליך שיקום בבית החולים הדסה הר הצופים, בו הוקדשה מחלקה שלמה לטיפול ושיקום נפגעי המלחמה.

איך נודע לך על מצבו של יותם?

"האמת שלא הייתי מוכנה לזה בכלל". משחזרת נעמי את הרגעים מלאי החרדה בהם התבשרה על הפציעה של יותם: "הייתי בעבודה, התקשרו אליי והודיעו שיש משלחת של הצבא שמחכה לי למטה, הם אמרו לי שבעלי נפצע קשה, ולקחו אותי לסרוקה. הייתי ממש בשוק".

בבית החולים סורוקה, גילתה שיותם במצב אנוש - ונחשפה לסיפור ההצלה ההירואי שלו: "בקשר הכריזו עליו כעל הרוג, כשהחובש הגיע לטפל בו אמרו לו 'עזוב, לך לטפל באחרים'", החובש הבחין בטבעת שעל אצבעו החליט בכל זאת לנסות לעשות הכל כדי להציל אותו.

לוחמי צה"ל בעזה, צילום: דובר צה"ל

"שרשרת של אנשים שפשוט התאבדו על ההצלה של יותם"

"הנס שהיה לנו הוא נס אנושי, שרשרת של אנשים שפשוט התאבדו על ההצלה של יותם: החובש שהחזיר לו דופק, הצוות שנסע על ציר ממולכד, הפינוי במסוק - זו הייתה הכניסה הראשונה של מסוק לעזה. תוך שעה הם היו בסורוקה, שם כל הזמן אמרו לנו, 'לא אנחנו הצלנו אותו אלא מי שהביא אותו עד אלינו'. ועד היום אנחנו עטופים בצוותים כל כך טובים, מקצועיים ואנושיים. זה מאוד הגדיל לי את האמון באנשים סביבי ובמערכות שסביבי", אומרת נעמי.

כעת, יותם מאושפז במרכז השיקום החדש בהדסה הר הצופים, מרכז שנפתח ממש לאחרונה. ד"ר דלית עמאר לישה, רופאה במחלקת כירורגיה פלסטית שניתחה את יותם לאחר שנפצע, מתארת חלק מאותו "נס אנושי", שסייע בהצלת חייו: "יותם הגיע אלינו עם פצע עמוק ומורכב בצוואר. לאחר שהפצע נוקה וטופל אצלנו בחבישות מקומיות, שמנו שתל עור שקצרנו מהירך הימנית ווידאנו שכל הפצע מכוסה. בזמן הניתוח ממש עיצבנו את השתל לצורה המורכבת של הפצע והשתל נקלט במלואו ובצורה מרשימה מאוד".

מחלקת השיקום בהדסה הר הצופים צילום: אבי חיון

מה עברתם כמשפחה מאז הפציעה?

"בהתחלה הייתי נוסעת אליו כל יום, ולא הייתי כמעט עם הבנות, הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לבחור בין הבנות לבין יותם, זו הייתה התמודדות להבין את האיזונים. אחותי הצעירה די עברה לגור אצלנו, ובחודש הראשון הייתי כמו אורחת בבית שלי. ההתחלה הייתה מאוד סוערת. סיפרתי לבנות על הפציעה רק כשיצא מסכנת חיים ויכולתי לתת להם נרטיב יותר אופטימי שהן יוכלו להכיל".

"הפעם הראשונה שהיינו שוב כל המשפחה יחד, הייתה גם מרגשת וגם מוזרה, ניסיתי לתווך לבנות כמה שאפשר וגם נתתי להן לראות תמונה. אבל אני חושבת שהן דמיינו את זה פחות גרוע ממה שזה היה. זו הייתה סיטואציה מבלבלת - שהן רואות אותו אבל הוא לא יכול להרים אותן, ואפילו צריך לשמור עליו מפניהן". עוד סיפרה על ההתמודדות של הבנות: "בביקור האחרון שלו בבית, הבת הגדולה שלי אמרה לו: 'אבא איזה כיף שאתה ישן אצלנו, תבוא לישון אצלנו הרבה'".

"אני מרגישה שהמצב שלנו הרבה יותר פשוט משל נשות המגויסים"

כשאני שואלת את נעמי לגבי הקשיים והאתגרים איתם היא מתמודדת כיום, במצב הבלתי אפשרי אליו נקלעה, היא מהססת: "זה נשמע מוזר, אבל אני לא מרגישה שהמצב שלנו כרגע מאוד מאתגר, אני באמת מרגישה שהמצב שלי הרבה יותר פשוט מהמצב של מי שבעלה נמצא בעזה או בצפון. אני חושבת שחוסר הודאות של נשות המילואים יותר גדול משלנו - יותם לא יחזור עכשיו למילואים".

"בקרוב הוא אמור לעבור לשיקום יום, ויכול להיות שיהיה לנו יותר קשה כשיותם יחזור הביתה, החזרה תביא אתגרים חדשים. אבל הסיפור שלנו אופטימי, כי מפציעה מאוד קשה יותם יוצא למקום מאוד טוב. קרה לו נס מאוד גדול".

מרכז השיקום החדש, המשתרע על פני 30,000 מטר רבוע ומתנשא לגובה של 8 קומות, ניצב בסמוך למבנה בית החולים הוותיק ובשטחו, אך הכניסה אליו נפרדת ומאפשרת למטופלי השיקום להגיע ישירות אל המרכז, אם כמאושפזים ואם כמטופלי יום המגיעים רק לטיפולים במהלך השבוע.

המשפחה לאחר שהתאחדה צילום: א"א, באדיבות המשפחה

עוד היא מציינת, "יש לי המון עזרה, מהמשפחה והקהילה ואם אבחר בזה תהיה לי עזרה 24/7", לדבריה, דווקא הקושי הוא לאזן בין הצורך בעזרה לבין הרצון לחזור למשפחתיות: "עכשיו אני לומדת את המינונים, איך לייצר לנו יציבות בסיטואציה".

איזה מסר חשוב לך להעביר לנשות הפצועים שעוברות חוויה דומה לשלך?

"זה מדהים איך לגוף יש יכולות להבריא, ראיתי מול העיניים איך הוא הופך ממת לחי, דברים לוקחים זמן וצריך אליהם סבלנות", נעמי מדגישה את חשיבות העזרה מהסביבה, הן לנשות המגויסים והן לנשות הפצועים: "בשלב מסוים הבנתי שמאוד חשוב לי שלא אגיע לקצה שלי, ולכן אקבל כל עזרה שיציעו לי. למדתי להיעזר באמת. אני מרגישה שבזכות זה אנחנו רוב הזמן בטוב. שולחת חיבוק לכל אחד בהתמודדות שלו".

דליה איציק, יו"ר דירקטוריון הדסה, מסרה: "פתיחת המחלקה הראשונה במרכז השיקום היא לא פחות מאירוע לאומי אשר תשנה את מפת השיקום בישראל כולה. לפני כמה שנים, כאשר נוכחתי לגלות שירושלמים נוסעים למרחקים כדי לעבור שיקום, החלטתי שזו תהיה המשימה שלנו, הקמת מרכז שיקום שיפעל בסטנדרטים הגבוהים ביותר ויעמוד בשורה אחת עם מרכזים מובילים בעולם אשר נתונים כל כולם לביצוע משימת השיקום.

המנכ"ל פרופ' יורם וייס הוסיף: "חשוב להבין, שכל פצוע שכזה דורש שיקום ממושך, תקופה בת מספר שבועות לפחות- אם לא חודשים רבים, במהלכה יקבל את הטיפול הפיזיולוגי והרגשי הטוב ביותר, העושה שימוש בטכנולוגיות שיקום מתקדמות, במעבדות הליכה ובבריכה מותאמת טיפול המשתנה בהתאם לצרכיו שהוזמנה במיוחד מאירופה והצלחנו להביאה לארץ על אף הקשיים שיצרה המלחמה".