בשש וחצי בבוקר של השבעה באוקטובר אלי מור התעורר מקול האזעקות. רבע שעה לאחר מכן, הוא קיבל שיחת טלפון מאחיינו, איתן מור, שהיה במסיבה ברעים. ההורים הדתיים של איתן לא הדליקו את הטלפון, והוא בחר להתקשר לדוד הדתל"ש, כמוהו. "שנינו לא הבנו את גודל האירוע", מספר הדוד, "הוא הסביר לי מה הוא רואה וביקש ממני להקפיץ משטרה ומד"א. התכתבנו עד 11:30 בבוקר, ואז התנתק הקשר".
איתן ואלי מור, צילום: פרטי
בדיעבד גילתה המשפחה שאיתן היה עסוק, יחד עם חברו אליקים ליבמן, בחילוץ אנשים מהתופת. פעם אחר פעם חזרו השניים אל זירת האירוע ועסקו בחילוץ והצלה. בזכות שניהם גופת בחורה שנרצחה במשימה זכתה לקבורה. ממשימת החילוץ האחרונה שלהם הם כבר לא חזרו, ונחטפו שניהם לעזה. מאז, כמעט שלושה חודשים, המשפחה נאלצת להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת.
"קשה ומורכב", מודה הדוד באנחה, "התהליכים שאנחנו רואים במדינה מבחינה אזרחית עוזרים לנו להתחזק. מה שלא כל כך עוזר הוא כשאנחנו שומעים דיבורים על מעבר לשלב אחר של הלחימה, להוריד את הרגל מהגז". מור ניגש ישר לעניין. משפחתו של החטוף איתן היא חלק מפורום "תקווה", שמבקש - בניגוד למטה משפחות החטופים - לא לעצור את הלחימה לרגע, ולהמשיך בכל הכוח. "השמועות האלה מאוד מדאיגות אותנו. אנחנו מקווים שזה רק שמועות".
על תקרית הירי: "אם היו מחלצים את אותם חטופים, למישהו היה שאלות על התמרון הצבאי?"
לפני כמעט חודש שוחחתי עם דיצה אור, אימו של אבינתן החטוף, גם היא מפורום תקווה. הצלחתי להבין את המסר ואת קו המחשבה של משפחות הפורום. כעת, אחרי תקרית הירי בשוגג בשלושה חטופים ישראלים במהלך הלחימה בשג'עייה, אני מנסה לברר בעדינות אם הדעה של הפורום לא השתנתה מעט, ואם הם מסוגלים להבין את הטענה שהתמרון הצבאי מסכן גם את ילדיהם. "הילדים שלנו בסיכון ואנחנו הולכים לישון עם זה בלילה וקמים עם זה בבוקר", מור לא מתבלבל, "אני חושב על זה דווקא ממקום אחר".
הוא מבקש להציג זווית חדשה: "תחשבי שזה לא היה נגמר בצורה טרגית, אלא שהחיילים היו מגיעים לחטופים האלה - שניסו להראות את כל הסימנים להצלתם - ומחלצים אותם. הסיומת הזאת של טעות של חייל אחד גרמה לזה שכולם שואלים את השאלה הזאת. אבל אם לא הייתה את הטעות הזאת, והיו מביאים את החטופים אלינו, מישהו היה שואל שאלות על התמרון הצבאי? זה הרי ברור שהתמרון הצבאי הוא זה שמביא אותנו להיות בכלל קרובים לחטופים. עם כל הכאב, והכאב הוא אדיר, הדבר הזה היה יכול להסתיים אחרת ואז היינו מדברים אחרת".
על המטה של רונן צור: "יותר מדי מסרים פוליטיים"
מור מדבר הרבה על תחושת המעטפת שהם מקבלים מהאזרחים, ובמיוחד מתושבי קריית ארבע, שם איתן גדל. אני שואלת אותו אם הם מרגישים את אותה תחושה גם מהממשלה, והוא מספר לי על הקצין שמונה להיות בקשר עם המשפחה, ועושה את עבודתנו נאמנה. "יש גם ביקורת", הוא מודה, אך ממהר להוסיף, "זה לא הזמן, היא תגיע אחרי המלחמה". ובכל זאת, כמי שפונה מגוש קטיף וראה את זה קורה לנגד עיניו, קשה לו להתאפק: "אנחנו עמדנו שם וצעקנו שזה מה שיהיה, שאשקלון ונתיבות ושדרות יהפכו על ידי החמאס, וחשבו שאנחנו משוגעים. כואב לי על השכנים שלי מכפר עזה ובארי שהיו עומדים ומפגינים נגדי ואומרים די לכיבוש. אנחנו היינו הקו ששמר עליהם".
גם את הביקורת על מטה משפחות החטופים הוא מתקשה לשמור בבטן. "אני קורא לו המטה של רונן צור", הוא מדגיש. "אני מרגיש שנכנסים בתוך המסרים של החזרת החטופים הרבה מסרים מהצד, כמובן נגד הממשלה". הדוד מבקש להזכיר שהרצון של כל המשפחות הוא שילדיהם ישובו הביתה, אך הדרך בה הם מאמינים שזה יקרה היא זאת ששונה. "אנחנו מאמינים שהמשך הלחץ המתגבר על חמאס זה מה שיעזור, ושם יש פעולות שמעלות את מחיר החטופים. הצעדה הייתה גרועה מאוד עבור המאבק והעמדה במשא ומתן". עם המשפחות הוא חולק כבוד וכאב משותף, אך לרונן צור הוא היה רוצה לומר: "הייתי שמח אם היו פחות מסרים פוליטיים, מסרים לעומתיים לממשלה ולקבינט, ויותר התעסקות במשפחות".
על גוש קטיף: "אותי הוציאו משם, צרחתי שזה טעות עד שנגמר לי הקול"
הכאב של מור, כך הוא מרגיש, הוא כאב כפול. הוא היה שם, בגוש קטיף, ראה את הבאות, אך קולו לא נשמע. כעת הוא בעצמו משלם את המחיר, כשאחיינו הצעיר חטוף ומצבו אינו ידוע. "אותי הוציאו משם", הוא חוזר שוב לגוש קטיף, "אני צרחתי שזה טעות עד שנגמר לי הקול". הוא משתף אותי בנתון מטריד: "מ-1967 ועד ההתנתקות נהרגו פחות מ400 חיילים בעזה. ביום אחד, אחרי שברחנו משם, הגענו לפי 4 הרוגים. יום אחד מול 50 שנה. הכאב הוא גדול. בתור מי שהיה בפנים, לא רואה איך הם היו יכולים למצב כזה אם היינו בפנים".
איתן מור, צילום: פרטי
איזה מסר היית רוצה להעביר לאיתן, אם היה יכול לשמוע אותך?
"כולנו פה חושבים עליו, דואגים לו ואוהבים אותו. אנחנו בדרך אליו. ממש בדרך אליו. שיחזיק עוד קצת".