הוויכוח ביניהם נמשך כבר 1,500 שנה. לא פשוט להתווכח, כשאתה מכיר טוב מאוד את אמנות הוויכוח היהודית, ולמעשה - אפשר לראות אותך בתור ממציא השיטה. שניהם מכירים את כל השטיקים של ה"שקלא וטריא", המשא ומתן התלמודי, ולכן אף אחד מהצדדים אינו מצליח להפתיע את השני. זו הסיבה שכל פעם אותו צד מנצח, חוץ מהפעם הנוכחית.
"שוב אתה צודק, אשי, כמו תמיד. לפי הכלל 'המוציא מחברו עליו הראיה', אני צריך לתת סיבה מספיק טובה בשביל להוציא אותך מהבית, ועוד מגן עדן. אבל עזוב כרגע את הכללים; לא בא לך לראות קצת מה קורה למטה?”
"יודע מה, רבינא? בוא ננסה ללכת על זה.”
* * *
לרבינא מתחשק לעיתים קרובות יחסית לפגוש את לומדי התורה של היום, אבל החשק מתעצם פי כמה אחת לשבע וחצי שנים, עם סיום הש"ס. עד עכשיו רב אשי דחה את דבריו, בטענה שמדובר באירוע זניח, שלא שווה לרדת בשבילו ממרומי ישיבה של מעלה. הפעם, כשהגיעה אליהם השמועה שסיום הש"ס בדף היומי הולך ונהיה אירוע רציני וחובק עולם, רב אשי החליט ללחוץ, ורבינא נכנע. הם ירדו שניהם לעולם הזה, ועד מהרה מצאו את עצמם באולם עירוני, שבו התקיים אירוע סיום ש"ס של כל שיעורי הדף היומי בעיר.
האולם המה אדם. לא כמו בירחי כלה בבבל, אבל עדיין מרשים. הבעיה של רבינא ורב אשי הייתה שהם כבר מזמן לא ביקרו באזור, ובקצב ההתקדמות הטכנולוגית והתרבותית של האנושות - אפילו אחרי חודשיים מחוץ לעולם אתה כבר לא בעניינים. שני עורכי התלמוד חיפשו איזשהו מורה דרך מקומי, שיסביר להם קצת מה קורה מסביב, והנה אחד ממשתתפי הסיום הולך לקראתם.
"תעזבו הכל ותרדו מהרעיון הזה!” קרא האיש בקול רם. האיש, בעל שיער מסורק בקפידה, ללא זקן, ועם קופסה מוזרה בידיים, נראה נסער במיוחד, ושני האמוראים לא הבינו מה הוא רוצה מהם.
"לא, אין פה אינטרנט אלחוטי בכל האולם הטפשי הזה, אני עכשיו מסתובב עם המחשב ביד ומחפש מאיפה להתחבר.”
רבינא ורב אשי הבינו שהאדם שעומד מולם מדבר אליהם, אבל המושגים לא היו כל כך ברורים להם.
"בקיצור, מה שאני אומר, הוא שתזרקו את כל העסקה המטומטמת הזאת לפח, היא תדפוק את כל החברה! למה אתם לא קולטים את זה?!”
"אדוני,” ניסה רבינא לפנות לאיש בעדינות, “תוכל להסביר לנו במה חטאנו?”
עכשיו הגיע תורו של האיש לא להבין מה קורה. “סליחה,” הוא אמר והזיז פריט שחור שהיה צמוד לאזנו, “לא דיברתי אליכם".
"כך נראים לומדי דפי הגמרא של היום?” שאל רב אשי.
"כך נראים לומדי הגמרא של הדף היומי,” אמר רבינא, “כנראה".
* * *
שני האמוראים המשיכו לחפש מישהו שיעזור להם להתמצא. מישהו חלף על פניהם, עצר לרגע, והתבונן ממושכות בגמרות שהשניים החזיקו בידם. שני ספרים מצהיבים שהחזיקו מעמד מאז הביקור הקודם שלהם עלי אדמות, לפני כמה עשרות שנים.
"מה זה?” שאל האיש.
"אתה מדבר אלינו?” למדו השניים לקח.
"כן, בוודאי. אף פעם לא ראיתי ספרים כאלה,” אמר האיש.
"אל תגיד לי שטעינו,” אמר רבינא, “אמרת לי שהספרים האלה הם גמרא. שמעת איך סורחב בר פפא הסתובב בעולם הזה עם ספר קומיקס וחשב שזאת מסכת "בבא קמא" או "בבא מציעא"”.
"אני משוכנע שזאת גמרא,” אמר רב אשי ופנה לאיש: “איך נראית הגמרא שלך?”
האיש פתח את הספר שבחיקו, ולנגד רבינא ורב אשי נפרשו שלל ציורים, הדמיות, תמונות תלת מימדיות ומה לא.
"כך נראה דף גמרא היום?”
"כך נראית גמרא של דף יומי, כנראה".
* * *
השניים המשיכו להסתובב ברחבי האולם, ושוב פנה אליהם אחד המשתתפים, אבל הפעם לא באופן מקרי אלא במאור פנים ושמחה מופגנת:
"אתם הרב מאירי והרב הכהן?”
"עד כאן,” אמר רב אשי, “אני מוכן שישנו את הגמרא שערכנו, אבל שישנו לנו את השמות?”
לפני שרבינא חשב על תירוץ לשאלה, פניו של האיש כבר החלו להחוויר.
"אהמ... אתם לא הרב מאירי והרב הכהן...? לא, פשוט, אף פעם לא ראיתי את הרבנים שמעבירים את השיעור.”
"איך ייתכן?” הקשה רבינא.
"אני שומע אותו בתכנית של דף יומי באמ-פי-שלוש. תכנית מצויינת, כדאי גם לכם להצטרף. תמיד רציתי לראות מול העיניים את הרבנים שמעבירים את השיעורים, ואמרו לי שהם כאן, קיוותי שאולי זה אתם.”
"לא הבנתי,” הוסיף רבינא להקשות, “אתה נמצא בשיעור או לא?”
"אני שומע את השיעור, אבל לא נמצא בו".
"ככה לומדים דפי גמרא היום?” הקשה רבינא.
"ככה לומדים גמרא בדף היומי, כנראה,” הקשה רב אשי (וקיווה לפגוש באירוע אחד מבעלי התוספות, שיסביר למה רבינא חוזר שוב ושוב על אותה שאלה, אף שהתשובה ידועה לו מראש).
* * *
אחרי שפגשו אדם שלומד דף יומי בשפה שאיננה עברית וגם לא ארמית או יוונית (“'צרפתית' זאת לא ההיא מספר מלכים?”), ואדם שיצא מהאולם עוד לפני שהתחיל האירוע באופן רשמי (“מאותה סיבה אני מנוי על שיעורי דף יומי בעשרים דקות. לא מסוגל לשבת במקום אחד יותר מזה"), וגם איש אחד שרטן שהיהדות תקועה אלפיים שנה באותו מקום בלי להתקדם, נתקלו מבטיהם של השניים באדם שישב בקצה האולם. בידו ספר שכנראה גם הוא גמרא, והוא יושב ולומד במרץ ובזריזות.
"אתה כבר מתחיל את מסכת ברכות מחדש?” פנה אליו רבינא.
"הלוואי,” אמר האיש כשהוא מתנשם ומתנשף, “אני עדיין בתחילת מסכת נדה, כבר שנה וחצי שאני רודף אחרי הקצב של כולם ולא משיג אותם. שיהיה ברור: כל האנשים שנמצאים פה רצים בקצב מטורף של לימוד, ההבדל הוא שהם שומרים על הקצב הנכון, ואני - אולי אם יהיו הרבה נאומים, אגיע לפרק האחרון לפני שיקפלו פה את העסק".
"מדהים שאנשים מתאמצים כל כך הרבה להתקדם, כדי להגיע לכל דפי הגמרא,” סיכם רב אשי את האירוע מנקודת מבטו.
"מדהים עוד יותר," חייך רבינא, "שהגמרא מתאמצת כל כך הרבה להתקדם, כדי להגיע לכל האנשים.”