יום הזיכרון ולאחריו יום חג עצמאותנו קרבים ובאים. אכן, "אין בעל הנס מכיר בנסו" ולכן, אנו לא מבינים עד כמה גדול חג זה. רק לפני ששים וחמש שנים היו רבים מהיהודים במחנות עבודה או השמדה וגאולתם הגופנית והנפשית של עם ישראל נראה רחוקה.
והנה, היום, אנו עומדים בפני יום העצמאות החמישים ותשע למדינת ישראל.
עם הקמת המדינה, כתב הרב עוזיאל זצ"ל, הרב הראשי לישראל, דברים בדבר מהותו של היום:
"היום הזה נהיית לעם לה אלוהיך"! כי ביום הזה התפרקנו מעול שעבוד מלכות זרה ... והיא אשר פתחה שערי ארץ לפני עם ישראל".
מכאן, מהנס הגדול, הופכת שאלת תרבות הבילוי לשאלה קריטית, משמעותית.
האם ניתן הודיה ושבח לבורא עולם ונמצא דרך ראויה והולמת לציין את ערכה הדתי, הרוחני של המדינה או שמא נוכיח שאין לה למדינה כלום עם עולם הערכים היהודי, ולכן נפזז ונקרקר בבמות.
פעמים הרבה, הצורה השטחית בה אנו מציינים את חג העצמאות עוקרת ממנו את המשמעות הרוחנית, הרעיונית. אשר על כן, דווקא על בני הנוער, מוטלת החובה להיות המובילים בבניינה של תרבות ישראלית יהודית שורשית חדשה. כיצד ננהג כלפי עצמנו, כלפי חברנו, שכננו וכלל הציבור בישראל? האם נתבדל מן הציבור ונקיים חגיגות "מגזריות"?! הלא הם סותרים את עיקרו של היום?!
בכל שנה, בעקבות אירועי חג העצמאות, מתעוררת מחדש שאלת התרבות היהודית והיא באה לכדי דיון ציבורי. כרגיל, מתייחד דיון תקשורתי ברדידות, בפופוליזם שטחי ובקביעה סטיגמטית. עלינו, להשתדל להתייחס אל סוגיית התרבות בכלל בראיה רחבה ככל האפשר.
ידוע הפסוק הפותח את פרשת אמור: "אמר אל הכהנים בני אהרון ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". בשם החוזה מלובלין מצינו : "אמור, ואמרת. שתי אמירות. אמור אל הכהנים - שיהיו ראויים להיות בני אהרון, דהיינו אוהבי שלום ורודפי שלום. ואמרת אליהם - לנפש לא יטמא. עם כל הרדיפה אחרי השלום וההתקרבות, אל תסכנו את נפשותיכם מרוב התחברות - לנפש לא יטמא."
שאלות היחס שבין הציבור הדתי לציבור החילוני ככלל, ובעיקר השאלות מסביב לשאלות התרבות מושפעות משתי תחושות מנוגדות: מצד אחד הרצון להיות בבחינת:"אוהב שלום ורודף שלום". דרישה זו מביאה עימה את הקריאה להיות פתוחים אל הכלל ולהשתדל להיות מדורשי השלום וההתקרבות. מאידך, אין שאיפה זו באה על חשבון ההקפדה על גבולות ברורים המטשטשים את יחודנו. ההכרעה לא קלה. עלינו למצוא את הדרך הנכונה לשלב בין שתי הדרכים הללו.
ואולי, יש ללמוד בדברי החוזה מלובלין יסוד חדש. גם את ההקפדה על טהרת המחנה יש לעשות מבלי לוותר על אהבת הבריות. בכל מאבק ציבורי יש להקפיד על הנזק הכללי ולא רק על הניתוח המקומי של האירוע. הדברים מסובכים ומורכבים. מי יוכל להכריע מתי יש להתייחס אל ה"לפני עיור הגדול" על חשבון ה"לפני עיור הקטן"? גדולי הדור וענקי הרוח שבכל דור בשיתוף עם מנהיגי הציבור ודובריו צריכים לשקול בכל מקרה ומקרה רווח מול הפסד ומתוך כך, לזכות לשלב בין "אוהב שלום" לבין ריבוי טהרה ויראת ה.
אין בכוונת הדברים להכריע בויכוחים הספציפיים המתעוררים חדשות לבקרים. כוונתי לבקש מכולנו להשתדל לבחון את האירועים בראיה רחבה ארוכת טווח ולהשתדל לא להיות כאותם רופאים הטוענים שהניתוח הצליח, רק שהחולה... מת!
חגיגות העצמאות הן הזדמנות של כולנו לחגוג, ברחוב, עם כולם, אבל - אחרת!
אלו הם ימים לקידוש ה ולהדגשת הנס הגדול שזכינו לו: הקמת מדינת ישראל היא מדינת היהודים!
- מנין נובע הצורך להגיע לבמות שהכל יודעים שאינן ראויות?
- כיצד בא לידי ביטוי משמעותה הדתית של מדינת ישראל בעניך?