גזירה

כמו בשיר של החברים של נטאשה, "נאמר כבר הכול", נדמה שהכול כבר נאמר על גוש קטיף.

אמרו שניצחנו ואמרו שהפסדנו. אמרו שהכתום היה המהלך המיתוגי המוצלח ביותר מאז סמל הפרה בשוקולד של עלית, ואמרו שהכתום הוא תכסיס זול ומניפולטיבי. אמרו שבגוש התגלתה אחדותו של העם ואמרו שבגוש החל הקרע בין תופשי התורה לעוזביה. אמרו שהגוש הוא מקום שאי אפשר לגדל בו ילדים ואמרו שהגוש הוא המקום היפה ביותר בארץ. דיברו על הים , על השקיעות. ערגו על הדקלים והחולות. סלדו מהבטונאדות והזדעזעו מכמות החיילים.

אז אמרו.

שלוש שנים עברו.

לפני כמה שעות הסתיים טקס הזיכרון הרשמי במחסום כיסופים.

פוליטיקאים, אנשי רוח ועיתונאים משתמשים בבית שלי כרגע השיא בנאום, בכתבה שתופיע בעיתון או בדרשת ליל השבת שלהם. הכול ריטואל ידוע מראש. המקום שהיה בית הפך לסיסמה, לסמל מרוקן מתוכן. גם בית הכנסת, שבנייתו נמשכה שנים ארוכות, ובינתיים שימש כמגרש המשחקים של ילדי היישוב, משמש היום כמגרש אימונים ללוחמה בשטח בנוי של אנשי החמאס. גם הוא הפך לסמל.

עצרת הזכרון הסתיימה (צילום:דובר יש"ע)

הלב יבש, זו האמת. החיים נמשכים. קמתי והתעודדתי, אין ספק בכך. יש מחשבות על קניית דירת קבע, הקריירה מתפתחת, וגם הילדים, טפו טפו, גדלים.

הציפייה לחזרה הביתה נדדה מחלומות הלילה, מההזיות, מ"הייתי בבית, הכול היה כל כך אמיתי, עד היקיצה", אל כיסופי התפילה: תרחם, תעשה לנו נס, שהכול ישוב לקדמותו.

אבל העיניים, אלה המתבוננות בחדשות היומיום, מתקשות להאמין כי החזרה הביתה תתרחש בעתיד נראה לעין. אולי להיפך, הרי המצב רק הולך ומחמיר.

"אלה החיים", תגיד לי סבתא החכמה. "אלה החיים. וגם הזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם". "לא רוצה לשכוח, לא רוצה למחוק", אענה לה. "רוצה לזכור את תמונת הים המתגלה מציר כיסופים, מיד אחרי המבתרים. רוצה לזכור את חוף הפגודה הנטוש. רוצה לזכור את קיר המוות, הדיונה הכי ענקית בגוש. רוצה לזכור את החנות של שלווה ואת הספרנית בספרייה האזורית. אני רוצה לשטוף את העיניים בגלי קטיף, להיות מוצף בהם , להיבלע".

אבל למרות שאני מתאמץ לזכור, מתאמץ לצייר לי בתוך העין העצומה תמונה אחת פשוטה, אני לא מצליח. מנסה לאמץ את העיניים , לסחוט את התאים האפורים באחורי המוח , לרגע אחד לראות עולם. אבל איפה. אין סיכוי.

אלה החיים, גזירה.

גזירה על המת שישתכח מהלב.