בשבוע שעבר מלאו עשר שנים למותו של אילן רמון ז"ל, טייס החלל הישראלי הראשון. אני זוכר איך הכתה בנו הידיעה בפתאומיות, כשאחי נכנס לחדר והודיע בהלם: "הקולומביה התרסקה". איך ראינו בטלוויזיה שוב ושוב את התמונות של המעבורת הבוערת, בוהקת ומסנוורת, צוללת מטה מן השמים, כמו מלאך נופל שהושלך משערי גן עדן.
מעטים האנשים שהצליחו לאחד סביבם את עם ישראל כמו אילן רמון ז"ל. טייס קרבי, פטריוט, יהודי וציוני גאה, שלא התבייש לקחת איתו לחלל ספר תורה, לברר את זמני כניסת השבת בחלל, ולקדש שם שמים לעיני עולם ומלואו. כמו שכתב אז אחד מאנשי התקשורת, כמה כבוד ויקר היה יכול לקבל, אילו במקום זאת היה מכריז שהוא "קורא מן החלל לשלום עם הפלשתינים"! אף על פי כן, אילן בחר להדגיש דווקא את זיקתו למסורת היהודית, ולהראות את החיבור בין התורה הקדומה בת אלפי השנים, לטכנולוגיה החדישה בת שנות האלפיים.
האסון של התרסקות הקולומביה מזכיר לי אסונות תנ"כיים דומים, שהתרחשו גם הם דווקא בשיאם של אירועים חגיגיים ומשמחים. מותם של בני אהרון, נדב ואביהו, שמתו בהקריבם אש זרה בעיצומה של חנוכת המשכן; ומותו של עוזא, שהוכה בידי ה' ומת כאשר שלח ידו לאחוז בארון הברית, בתהלוכה בה רצו להעלות את הארון לירושלים. בשני המקרים מדובר באנשים צדיקים, שמותם גרם הלם גדול לעם ישראל, ועכר את חגיגות השמחה. והשאלה נזעקת ועולה: למה?
והתשובה קשורה למסתורין הנורא של האלוהות, להיותה מעבר לכל תפיסה והיגיון של המוח האנושי. האדם מתגאה בשכלו, בתבונתו, וביכולתו להבין את המציאות. הוא מנסה לכפוף את העולם ומלואו להיכנס למסגרות ולתבניות החשיבה שהוא יצר עבורו. אפילו את אלוקים דורש האדם להבין בשכלו, והוא חוקר אחר טעמי מצוותיו, ומנסה לבין את דרכי הנהגתו. הוא מצייר לו את אלוקים בדמותו שלו, של האדם, מדמה אותו לאב או מלך, ומתיימר לרדת לסוף מחשבותיו; מקשה עליו קושיות ומתרץ, מתווכח איתו ועומד על שלו, וכותב כרכים עבים של תיאולוגיה על דמותו ואישיותו של האל.
אבל אחרי כל זה, מופיע האלוקים בנוראותו, טורף את הקלפים, וממחיש לאדם עד כמה מעט הוא יודע באמת. מוסר, היגיון, צדק - כל אלה קטגוריות אנושיות בלבד. אלוקים הוא מעבר לכל זה. "אל רחום וחנון" זוהי רק אחת מהתגלמויותיו; לעתים הוא מופיע דווקא כ"אש אוכלה הוא, אל קנא", ששורף את תבניות החשיבה האנושיות כפי שהוא מכלה את גופם. זה האל שברא לא רק את השמש, הפרחים והתינוקות, אלא גם את הזוועות והמפלצות המפחידות ביותר. אין לנסות להבין את דרכיו; כמו שניסח זאת ק.ס לואיס: "אין הוא אריה מאולף".
האדם המודרני חוקר את העולם, מפענח את חוקי הטבע, ומצליח אף לעזוב את כדור הארץ ולחקור את החלל. הוא עלול בקלות להיכשל בחטא הגאווה, ולהרגיש את עצמו כאדון הבריאה כולה. אבל יש מגבלות לשכל האנושי, וישנם דברים שלא ישיג לעולם. וכאשר הוא חושב שכבר הבין הכל, מופיע שוב המסתורין הנורא של האלוהי, וממחיש לו את אפסיותו וקוצר דעתו. "אם תגביה כנשר, ואם בין כוכבים שים קינך, משם אורידך נאום ה'".
וכשזה קורה, לפעמים דווקא הצדיקים הם אלה שנפגעים. זה לא עניין של שכר ועונש במובן הדקדקני-הפנקסאי, שאנשים קטנוניים מייחסים לפעמים לקב"ה. זוהי האלוהות שמעבר לטוב ולרע, מעבר לצודק ולבלתי-צודק. קדוש ונורא שמו. ועל כך אפשר רק לדמום כאהרון, ולהרכין ראש בהכנעה.
וכמו שאמר הרבי מקוצק: "לא הייתי מוכן לעבוד אלוקים שכזה, שכל קרוץ-חומר יכול להבין את דרכיו". מבחנו של עובד ה' הוא בכך שהוא עובד את אלוקים - לא מדמה לעצמו שהוא עצמו אלוקים, ובטח לא דורש מאלוקים שיעבוד אותו.
אילן רמון נפל מהשמיים התחתונים, והתעלה לשמי השמיים העליונים. בענוותנותו האישית ובגאוותו היהודית, הראה גם לנו את הדרך להגיע לשם. יהי זכרו ברוך.