גם משה רבנו, העניו מכל האדם, שהקדיש את כל חייו למען הצלת עמו, ועבר עמו מסע תלאות במדבר, לא נוקה מחשד. הלשונות הרעות ומהלכי הרכיל הדביקו גם אותו.
אמרו חז"ל במדרש תנחומא: "כשירד משה אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושולחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל".
במקום שיודו וישבחו, החלו ישראל מרננים על ה"מינויים הפוליטיים" של משה ואמרו: "לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן. כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון?".
אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם "ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם".
הרינונים לא נסתיימו בפרשת מינוי החברים וקרובי המשפחה. מהלכי הרכיל טענו שמשה שלח ידו גם בכספי התרומות שניתנו למשכן. וכך דרשו חכמים: "והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר: "אלה פקודי המשכן".
משה רבנו מלמדנו פרק מאלף בהלכות המשפט הציבורי. אפילו ראש ישיבה גדול שבגדוילים. אפילו גבאי צדקה ישר וטהור, חסיד שבחסידים, אפילו מנהיג דגול הדורש טוב לעמו, אינו פטור מחובת הדיווח, וחייב ליתן דין וחשבון לשולחיו-תורמיו, מדוע מינה לתפקיד פלוני ולא אלמוני, לאן הלך הכסף שהגיע אליו ומה נעשה בו.
אחת התמורות הגדולות שחלו בארץ ובעולם כולו בשנים האחרונות היא הדרישה ל"שקיפות" בניהול רשויות ציבוריות. בעוד שבעבר, הסתתרו משרדי ממשלה, מוסדות ציבור, עמותות וארגוני צדקה תחת מעטה כבד של חשאיות, הולכת ומחלחלת התודעה שהצדק צריך לא רק להיעשות בין כתליהם, אלא גם להיראות לכל. כתוצאה מכך, מפורסמים ברבים שמות מועמדים לשפיטה ולתפקידים בכירים אחרים, ועדות המינויים מורכבות מכמה אנשים וממגזרים שונים, מתפרסמות ברבים משכורות העתק של מנהלים בכירים בשירות הציבורי, דו"חות תקופתיים על פרטי ההוצאות וההכנסות עומדים לעיון הציבור ונחשפים פרטים שונים על דרכי ניהולם של מוסדות אלה.
דרישה זו לשקיפות ממלאת שני תפקידים. מצד אחד היא מאפשרת ביקורת תמידית על הפועלים בשם הציבור ומשמשים כנאמניו. לעתים הם אפילו מסייעים לתיקנם בפועל של הליקויים השונים. "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, ואור המנורה הוא המטהר הטוב ביותר", התבטא פעם השופט היהודי לואי ברנדייס, מגדולי השופטים של ארצות הברית. אכן, עצם המחשבה שמעשיו יוודעו ברבים וביום מן הימים יתגלו מעלליו, מביאה (לא תמיד, אך לעתים רבות) את איש הציבור לנהוג במשנה זהירות בתפקידו, כספים ובנכסי הציבור שמופקדים בידיו. לצד זה, השקיפות מגבירה את אימון הציבור ברשות הציבורית, ובסופו של דבר מחזקת אותה.
לא אחת, דווקא מוסדות תורה, חינוך וחסד, שצריכים להיות ראשונים בשמשם דוגמא לשקיפות ולהתנהלות נכונה שומרים על מעטה חשאיות. הם ממנים אנשים שונים לתפקידים בכירים במסתרים, ומנהלים את עסקיהם הפיננסיים בחדרי חדרים.
משה רבנו מלמד אותנו, שלא כך היא דרכה של תורה. נשיאת חן "בעיני אלוקים" חשובה ביותר, אך לא פחות הימנה יש לדאוג לכך שפרנסי הציבור ימצאו חן גם "בעיני אדם", ויסירו מעליהם כל צל של חשד או לזות שפתיים.