פרשת בחוקותי מתאפיינת במעבר החריף שבין הברכות שבראשה לבין הקללות הנוראות שבהמשכה. יש בה הד לתולדות העם היהודי, הן בימים ההם הן בזמן הזה. משמעות מיוחדת יש לקריאת הפרשה בתקופת הזמן שבין יום העצמאות, שבו מהדהדים מאורעות מלחמת השחרור, לבין יום ירושלים, המסמל את הניצחון הגדול שבמלחמת ששת הימים. ביני לביני מהדהדים מאורעות הימים האלה, עד שדומה כי ברכת "ושכבתם ואין מחריד" מקבלת משמעות מתחדשת ברחובות שדרות ויישובי חבל עזה שיושביהם מתעוררים לקול רעמי נפילת הטילים.
אחד הפסוקים שעורר פליאה אצל הפרשנים ממוקם בראש הפרשה: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם". הקושי בפסוק כפול: ראשית, לפניו כבר מופיעה הבטחה לברכת הארץ, "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה, ועץ השדה יתן פריו... וישבתם לבטח בארצכם", ואם כן, מה מקום עוד לברכת השלום לאחר שהובטחה ישיבתם "לבטח"? זאת ועוד: אם יינתן שלום בארץ, ברור הוא שלא תהא בה עוד מלחמה, ומה מקום יש לכפילות המיותרת "וחרב לא תעבור בארצכם"?
בעקבות חז"ל, מבקש רש"י לענות על שתי השאלות. על הראשונה הוא אומר שלא די במאכל ומשתה, אפילו לשובע הם, שכן "אם אין שלום, אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ', מכאן שהשלום שקול כנגד הכל". ועל השאלה השניה הוא אומר: "וחרב לא תעבור בארצכם – אין צריך לומר שלא יבואו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה". נאמן לשיטתו, מבקש רש"י לתור אחר השלום גם בהכרעותיו ההלכתיות. וכך הוא מסיים אחת מתשובותיו, שעוסקת בעניין מריבה בין שותפים: "ואתם תנו לבבכם לרדוף שלום, וראו כי בעוונותינו לקו אותם שסביבותיכם מכה נחלה [=קשה] מאד, וכבר זוללים [=מבוזים] בין הגוים. והשלום הוא יגרום לכם לעזר מן הצר, ולא יוכל שטן לשלוט בכם, ושנו רבותינו "גדול שלום שניתן בחלקן של צדיקים"... ומי ששמו וברכתו שלום ישפות לכם שלום". [תשובות חכמי צרפת ולותיר, סימן כג].
בכיוון שונה מעט בפרשנות הכתוב בפרשתנו הולך רבי אברהם אבן עזרא (וכיוצא בו פירש הרמב"ן), שמפרש "ונתתי שלום בארץ – ביניכם". לאמור: לא די בשקט חיצוני, מפני האויבים, אלא דרושים גם אהבה ואחווה, שלום ורעות בתוך העם. לעתים, והדברים ידועים, האויב הגדול ביותר הוא לא האויב החיצוני אלא דווקא שנאת האחים הפנימית, הפירוד והמחלוקת.
פירוש חריף לפרשה זו מופיע באגדה התלמודית (תענית כב, ע"ב): "וחרב לא תעבור בארצכם. מאי חרב? אילימא [=אם תאמר] חרב שאינה של שלום, והכתיב 'ונתתי שלום בארץ'? אלא אפילו [=חרב] של שלום". לאמור: לעתים עשויים גם רודפי השלום המתהדרים בכתרו, לעשות שימוש ב"חרב השלום", ואגב רדיפתם את השלום מבזים הם ומזלזלים באחיהם. בא הכתוב ומשמיענו (בדומה למצוות "צדק (ב)צדק תרדוף"): רצונך בשלום, רדוף אחריו באמצעים של שלום, ואל תהפכו ל"חרב" בידך, שתכליתה לרדוף את מתנגדיך ולפגוע בכבודם.
עיון בספרות המשפט העברי מלמד שהשלום לא נותר ערך תיאורטי מופשט, אלא מהווה לעתים מרכיב רב חשיבות בהכרעת ההלכה, לעתים אף בניגוד לדין הרווח. כך, לדוגמא, קבעו חכמים (משנה גיטין, פרק ה) שורה ארוכה של נורמות (דוגמת מתן צדקה לעניי עכו"ם עם עניי ישראל או קבורתם עם מתי ישראל) "מפני דרכי שלום". וכן אמרו, שבניגוד לדין הרווח שאוסר מחיקת השם המפורש, ימחה שמו של הקב"ה במים המאררים, מי הסוטה, כדי ליתן שלום בין איש לאשתו. וכן התירו, בניגוד לציווי "מדבר שקר תרחק", לשנות בדיבור "מפני השלום".
נאמנה למורשתה, קבעה גם מדינת ישראל, אולי כתופעה כמעט יחידאית בעולם המשפט בן ימינו, את השלום כערך בעל משקל נורמטיבי שבכוחו להכריע בפרשנות דבר חקיקה במקרים מסוימים. וכך נקבע בחוק יסודות המשפט, תש"ם1980-: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". הדין, האמת והשלום, הולכים אפוא שלובי זרוע למען קיום העולם.