בימים אלו מצוי המשק הישראלי על פי תהום. ולמרות זאת, איגודים מקצועיים משביתים את המשק במסגרת מאבקם המקצועי - שביתה שפוגעת קשות, ואולי אנושות במשק הישראלי, ואשר למרבה האירוניה, גם אם יצליחו להכניע את הממשלה, היא כבר תשים לאל את כל הישגיהם. משום כך, חייבים לשוב ולטפח את התובנה בדבר חשיבות ההגנה על הקופה הציבורית, כי אם זו תתרוקן, הכלכלה בישראל תיהפך, חלילה, לקלקלה ולקללה.
ואמנם, מאז ומתמיד עמדה ההלכה על משמר הגנתה של הקופה הציבורית. להלן מספר דוגמאות:
חיסכון – כוח עבודה זול - כידוע, בחול המועד אסור לעשות מלאכה מלבד צרכי המועד ומלבד דבר האבד, אף שאינו צורך המועד. אולם ההלכה התירה לעסוק בחול המועד במלאכות שהן צורכי הרבים, אף שאינם צרכי המועד ושאינם דבר האבד. יתירה מכך, ההלכה התירה לכוון מלאכות צרכי הרבים למועד, אף שאפשר לעשותם בימי חול. והסיבה להיתר הלכתי מופלג זה, משום ש"במועד בני אדם בטלים, ושכר הפועלים בזול. ויש בכך רווח לתרומת הלשכה" (רמב"ם, פיהמ"ש, מו"ק, א, ב, ומקורו ירושלמי, מו"ק, א,ב).
מניעת הפסד לציבור בגין משתמטי מס ומתדייני סרק – יש והמשתמטים מן המס גורמים הפסד לציבור. וכדי למנוע הפסד כזה, הרחיקה ההלכה לכת ביחסה אל משתמטים אלו. כך לדוגמה, מאחר ובעבר, לפי דין המלכות (שלטון גויי בחו"ל או בארץ) היו נכסי החייב במס משועבדים למלכות, ואפילו גופו של החייב היה משועבד לצורך זה (ב"מ, עג, ב), והציבור היהודי בכללותו היה אחראי לכל סכומי המס שהשלטונות דרשו, לכן קבעה ההלכה שנכסי החייב במס הם בחזקת הציבור לצורך המס, וזאת כדי שלא ייווצר מצב שהחייב ישתמט מתשלום המס, והציבור ייאלץ לשלם במקומו את המס.
מצב זה שבו הציבור נחשב כמוחזק בנכסי החייב במס, יצר מצב שכל מי שנדרש לשלם מס, אף שהיה ספק בעצם חיובו - מבחינת הדין או מבחינה עובדתית, היה חייב להוכיח כי הוא פטור, למרות שהציבור הוא התובע את המס. והכלל הוא שהמוציא מחברו עליו הראיה.
כיוצא בדבר, כשמתדיינים עם ציבור. ומאחר ויש יחידים שמנצלים את העובדה, שהציבור בדרך כלל מתנהל בכבדות, ועל דרך המליצה, שקדירת השותפים לא קרה ולא חמה, ואותם יחידים עלולים לנהל התדיינויות סרק עם הציבור, ולגרום לסחבות מיותרות עד שהוא יותש, ומן החשש שאותם יחידים יזכו בסופו של דבר בדין שלא בצדק, לכן קבעה ההלכה שיחיד המתדיין עם ציבור, יפקיד משכון, כדי להבטיח פיצוי לציבור אם אכן יתברר שהתנהלותו גרמה לאותו ציבור נזקים כספיים. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג), קו, שו"ע, חו"מ, ד, ב.
הגנה על נכסים שמוחזקים ע"י הצבור - מיצר (שביל או מעבר) שהחזיקו בו רבים, אסור לקלקלו. כלומר, יחיד שמערער על הרבים שמחזיקים באותו מיצר, וטוען שהשדה שלו, עליו הראיה. כי ההלכה מניחה שהחזקה של הרבים בדין יסודה, עד שלא יוכח ההפך על ידי היחיד המערער, וכל זאת כדי למנוע הפסדים לרבים. (שם).
ביטול גזירות הלכתיות כשיש חשש שיביאו לנזקים כלכליים - גזירה הלכתית היא איסור שחכמים מוסיפים על דיני התורה, כדי שלא ייכשלו הבריות באיסור תורה. וכל גזירה הלכתית, אין לבטל אלא על ידי בית דין מיוחד שהוא גדול במנין ובחכמה מן הבית דין שגזר את אותה גזירה.
והנה למרות יחס זה של ההלכה לגזירה, הגמרא (מו"ק ג, ב) העלתה אפשרות שהאיסור שלא לחרוש את האדמה בערב שביעית, בשדה האילן מן העצרת, ובשדה הלבן מפסח, הוא גזירה. גזירה שנגזרה על ידי בית הלל ובית שמאי. ושרבן גמליאל ביטל גזירה זו מאוחר יותר, למרות שהוא נחשב היה כבית דין קטן יותר מבית הדין של בית הלל ובית שמאי. ובגמרא הסבירו שכשבית הלל ובית שמאי גזרו את הגזירה הם השאירו פתח לבטל אותה, אם יהיו לאותה גזירה תוצאות כלכליות קשות. "שחשו להפסד רבים, שלא יגרמו רעה לעולם". תוס', מו"ק, ג, ב, ד"ה כל הרוצה.
סכסוכי עבודה – בוררות חובה – מבחינה הלכתית ישנן שביתות האסורות בתכלית האיסור, כמו שביתת מורים, שביתת רופאים ועוד, שכן מרביתן, גורמים לנזקים בלתי הפיכים. לכן רבים מן הפוסקים הורו שאין לשבות, ועל הצדדים לברר את הסכסוך במסגרת של בוררות. ויש אומרים שמותר לעובדים לשבות רק עד שהמעבידים יסכימו שהסכסוך יתברר בבית דין. כי יש ונשק השביתה הוא "קטלני" ביותר, בכך שהוא מכניע את המעביד בדרך אלימה ובלתי צודקת, וכן משום שיש ונזקי השביתה הם הפסד שאינו חוזר. כלומר נזק בלתי הפיך.
משום כך, חובה על כולנו להגן על הקופה הציבורית. כי באין קופה ציבורית, אין קופה פרטית. ויש לזכור את הכלל, "תפסת מרובה – לא תפסת. תפסת מועט – תפסת". כן יש לזכור את דברי החכמה, "טוב טפח ועומד מתשעה ונופל".
הרב רצון ערוסי הינו רב העיר קרית אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל