העיתונאי מר עומרי מניב הצליח דה-פקטו לברוא יש-מאין עלילת-דם מרשעת, שכוונה ביסודה כנגד ציבור שלם דרך סרטון מקוצץ, ערוך ומטעה. להגנתו טוען מר מניב – שהוא לא הבין נכון את השיעור. הוא לתומו חשב, שהרב באמת מתכוון לומר לתלמידיו במכינה הקדם-צבאית לא להתגייס. שגגה מצערת עלתה בידו.
רוב חברי לא מאמינים למר מניב ורואים בו שקרן שידע שהוא מעוות את תוכן דבריו של הרב נאומברג.
אני חושב אחרת. לדעתי באמת ובתמים מר מניב שגה. הוא באמת לא הבין נכון את הרב נאומבר. הוא באמת חשב שדעתו האישית של הרב נאומברג היא לשנוא חילונים ולשלול גיוס. כך הוא שמע את מילותיו.
ההוכחה הפשוטה ביותר לכך היא התוצאה. הלא ברור כשמש, שאם למר מניב היתה הבנה שהרב נאומברג באמת לא מתכוון לדבריו, אלא – כמו שמפורש הוא אמר בשיעור המוסרט מספר פעמים – הוא "חובש כובע אחר" – הוא לא היה מסתכן לפרסם כזו כתבה. לו הוא היה חשוב לשקר – מיד היה נרתע לאחוריו בידיעה שהוא חופר לעצמו את הבור. הלא חשיבה של חצי-צעד קדימה בגילוי השקר הזה מסכנת אותו, מקצועית ואישית. לא מסתבר שמר מניב חשב שלא יהיה מישהו אחר שישמע את השיעורים הללו, לבדוק האם ההקשר שנאמרו בו הדברים אכן תואם את מה שהוצג לציבור הרחב בקול רעש גדול. לכן אני בטוח ומשוכנע שמר מניב שגה בהבנת הדברים.
אלא שעתה נשאלת השאלה – כיצד ניתן לשגות?! הלא כל הסימנים מראים שלא לכך כיוון המשורר. גם מר מניב עצמו מודה, בשמיעה חוזרת – שהרב נאומברג רק "שיחק" תפקיד לא לו. אז איך זה קרה שדבר כה פשוט – נעלם מעיניו ומאוזניו של מר מניב?!
השאלות הקשות הללו מעוררות אותנו למחשבה שלא רק "שגגת תלמוד עולה זדון" – אלא "זדון תלמוד עולה שגגה". ואבאר את הדברים.
בפייסבוק של מר מניב – יש פרסומים רבים שהצד השווה שבהם הוא – מלחמה ב"הדתה". גם תמונה תמימה של חיילים חובשי כיפה – זכתה בדף-הפייסבוק שלו לכינוי הגנאי "הדתה".
בליבי עולה חשד, שלא רק דאגה כנה מפני "הדתה" יש כאן – אלא שנאה-זדונית לתורה וריח-יהדות.
אם אני צודק בהבנה שלי – כל השאלות נפתרות אל-נכון.
ה"שנאה" – אומרים חז"ל – "מקלקלת את השורה". בלעם רצה לקלקל את עם ישראל, והוא היה כל כך פזיז וזריז-להרע, עד שבמקום לבקש מאחד מעבדיו לחבוש את האתון – הוא חבש את האתון בעצמו. הוא היה נמהר! השנאה קלקלה לו את השורה, וגרמה לו לעשות דברים שהוא לא עושה בשעה של מודעות.
במקרה שלפנינו, הואיל ומדובר בעיתונאי – ה"שנאה", כנראה – קלקלה כמה שורות. השנאה הזו הביאה את מר מניב ל"זדון תלמוד" – לשמוע סדרות ארוכות של שיעורים בזדון – למצא בהם שורות בעייתיות, שאפשר לצבוע ולפרסם. אלא שהשנאה הזו שתחילתה היה "זדון" – סופה היה – פזיזות ונמהרות שהביאה ל"שגגה". שגגה בלתי נתפסת.
על מי נפלת מר מניב?! על הרב אסף נאומברג. ההפך הגמור משנאה! עליו נפלת?! על הממלכתיות האידיאולוגית, אהבת ישראל שממלאת מוח ולב, על מסירות לעם ישראל ולצבא הגנה לישראל?! ה"שגגה" שלך, מר מניב – באה מחיפוש זדוני, הרסני, שלילי, עקום-מוח ועקוב-דם. זה הפיל אותך! זה גרם לך לשגגת-השגגות הכי גדולה. חבשת את החמור שלך מהר מידי, מוקדם מידי וללא מחשבה מיושבת. להאמין שהשורה שהוצאתה מההקלטה של הרב נאומברג מנותקת ממה שנאמר מספר שניות אחר כך – שהכל הצגה - זו השגגה הגדולה ביותר שרק מי שזד נזיד זדון יכול ליפול בה.
ההתנצלות לא מחפה על השנאה שכנראה עדיין מפעפעת בך.
ברוח ימי אלול, אני מציע לך לעזור קודם לעצמך - ולהפסיק לשנוא. השנאה היא אבי אבות החטאים ובמקרה שלך גם השגגות – ואתה, מר מניב, צריך לחזור בתשובה. וזו לא הדתה!
הכותב הינו רב קהילת שטיבל יד בנימין ברעננה, חבר באיגוד רבני קהילות וראש תוכנית החיילים בישיבת ת"א