כמעט שבע שנים עברו מאותה שיחת טלפון שקיבלתי מעורכת העיתון "נשים". שיחה ששינתה את חיי וככל הנראה גם את של לא מעט אחרים, בעקבות מה שקרה אחר כך.כשבעה חודשים חלפו מאותה שיחה בה ביקשה ממני חגית ששר, לראיין אותי על ההתמודדות עם מחלתה של מי שהייתה רעייתי באותם שנים.
-
עוד באותו נושאסליחה על השאלה: מתמודדי נפש עונים בכנות על השאלות הכי קשות
08/01/23 20:50
אומר את האמת, הייתי חשדני מאוד כלפי חגית שבהמשך הדרך הלכה איתי יד ביד. נהגה איתי לפנים משורת הדין בכל הקשור לראיון והכתבה שבאה בעקבותיו, עד שהיתה אפילו מוכנה להכין כתבה חלופית ולגנוז את הכתבה רגע לפני ירידתה לדפוס, אם אחליט שאיני מוכן לפרסמה. חשדתי שהכל אינטרסים, שרוצים להכנס לסלון ולחדר השינה שלי. שרוצים להציץ למקומות הכואבים שלי ושל משפחתי. באותה תקופה הייתי כאוב וחסר אונים. אבוד בעולם, לא ידעתי את נפשי ואת דרכי. למרות שאיש לא ראה עלי, איש לא העלה בדעתו באיזו סערה אני חי, מה קורה בביתי כל ערב כשאני שב אליו מעבודתי.
"ארבעה חודשים חלפו מאותה שיחת טלפון עד שהייתי מוכן לגלות את הסוד הגדול שהלך איתי למעלה משני עשורים"
גם לילדי המדהימים לא נתתי באותם ימים להיכנס אל עולמי. רציתי לאפשר להם חיים אחרים. שאפתי שיתקדמו, יחיו, יתחתנו, יקימו משפחות, יביאו ילדים לעולם. ילמדו מקצוע, יעבדו בעבודה שהם אוהבים, יתפרנסו בכבוד. רציתי שיהיה להם טוב, שישמחו, שיממשו את כל החלומות שאני לא הצלחתי לממש. שלא יטבעו במה שכמעט הטביע אותי. רציתי להרחיק אותם כמה שאפשר ממה שעמד לפרק את עולמי שלי, מהכאוס הגדול של חיינו באותה תקופה.
כנס כיפה צילום: מאיר אליפור
ארבעה חודשים חלפו מאותה שיחת טלפון עד שהייתי מוכן לגלות את הסוד הגדול שהלך איתי למעלה משני עשורים. הסכמתי לספר על התמודדות עם מחלת נפש קשה ומורכבת בתוך הבית שלי. כן שלי. אני כותב, רואה את המילים הללו ועדיין מתקשה להאמין שזה אכן קרה לי וזה לא רק סרט שאני צופה בו מן הצד. חלפו עוד חודשיים עד שכל הילדים חיזקו את ידי וברכו אותי על הנכונות להתראיין וחודש נוסף, עד שרעייתי דאז הסכימה גם היא שאתראיין בהבינה שהריאיון יכול לעזור לאנשים אחרים.
"לא יודע מהיכן שאבתי את האומץ לדבר על המחלה שתפסה אותנו בגיל 28 וליוותה אותנו שנים רבות"
לא ידעתי אז כמה יעזור הריאיון גם לי. לא ידעתי איזה הד גדול יהיה לו.לא שיערתי שיביא בעקבותיו הרצאות רבות שלי ברחבי הארץ, לאורך מספר שנים. הרצאות שנתנו אופק, תקווה, הזדהות, אמפתיה ועוד ועוד, לאנשים רבים ובמקביל חיזקו גם אותי בהתמודדות שהלכה ונהיתה קשה יותר ויותר ככל שחלפו הימים, השבועות והחודשים.
-
עוד באותו נושאמיכל וולדיגר בכנס כיפה: "הקב"ה שלח את נושא בריאות הנפש לתוך משפחתי"
08/01/23 11:08
לא יודע מהיכן שאבתי את האומץ לדבר על המחלה, שתפסה אותנו בגיל 28 וליוותה אותנו שנים רבות. לא יודע מהיכן שאבתי את העוצמה להסתובב בישובים רבים ולדבר לפני מאות אנשים על ההתמודדות שלנו. לא יודע מהיכן היה לי כח לשבת בסוף יום עבודה ארוך ליד מחשב ולהתחיל לכתוב בפייסבוק. כתיבה שחיזקה לא מעט אנשים באותם ימים, נוסף על מה שחיזקה גם אותי בעצם כתיבתה.
"האומץ לדבר על זה עשה לי רק טוב"
האומץ לדבר על זה עשה לי רק טוב. כל חששותיי נגוזו. לא היה אחד שלא חיבק אותי לאחר שהכתבה פורסמה ולאחר הפוסטים הרבים שכתבתי חודשים רבים. לא היה מי שהתרחק ממני כשנודע לו על ההתמודדות עם מחלת נפש קשה שהסתרתי לאורך שנים.
בעבודה, במשרד החינוך, תורמים מהארץ ומחו"ל, חברים, שכנים, ידידים שונים- כולם כחד לא רק שלא עזבו אותי, אלא חיבקו, התענינו, עטפו, שאלו במה אפשר לעזור. כל מי שדיבר איתי, ששלח מייל, הודעות, שאל תמיד במה הוא יכול לעזור ואיך לא סיפרתי לו. איך לא ידע על ההתמודדות הקשה שנשאתי בתוכי, איך לא ביקשתי עזרה מחברים, שכנים, בני משפחה.
"החברה שלנו עשתה צעד גדול ביכולתה לדבר על הנושא"
כל זה נחלת העבר. שלי ושל אנשים רבים וטובים שחוששים פחות ופחות לדבר על מחלת נפש בביתם. שמוצאים את הדרכים לספר את סיפורם כדי לחזק ולהתחזק. ויש מי ששומע, מקשיב, מחבק ותומך ולא משאיר אותם להתמודד לבדם. התמודדות עם מחלה שאין קשה הימנה. מחלה הפוגעת בצלם האלוקים שבאדם, מחלה שפוגעת ברצון הבסיסי של האדם, לעיתים ברצון הכי ראשוני, הרצון לחיות, כן, לחיות כפשוטו ממש. כמעט שבע שנים חלפו מאז הימים המסופרים לעיל. נראה לי שהחברה שלנו עשתה צעד גדול ביכולתה לדבר על הנושא. יחד עם זה אני מרגיש שחסר עדיין נדבך נוסף.
-
עוד באותו נושאהחיבור של מיכל הרצוג לשיר של שולי רנד
08/01/23 09:56
צריך אומץ לדבר על מחלות נפש בציבור הסרוג שלנו
אירוע מכונן התקיים אתמול בירושלים. כנס שאורגן להפליא ע"י אתר "כיפה", ועסק כולו בנושא "האומץ לדבר על זה". כן, עדיין צריך אומץ לדבר על מחלות נפש בציבור הסרוג שלנו. לדבר ולספר ולהמשיך להיות כמו כולם. כן כמו כולם! כל מי שפותח ומספר על התמודדות קשה עם מחלת נפש בביתו, מבקש להשאר בעיני האחר אותו אדם כפי שהיה קודם שסיפר. הרי מי שחלה במחלת נפש, לא באשמתו חלה. ורבים החולים ורבים סוגי המחלות.
"הגיע הזמן שהקהילה שלנו תקבל את חולי הנפש, כמו את המתמודדים כמו כל מחלה אחרת"
חשוב לזכור- מחלת נפש היא כמו כל מחלה אחרת, אך הקשה מכולן. והחשש שמא יתרחקו ממני, מילדי, שמא התקדמותי תעצר, תבלם, עדיין קיימת. איך יסתכלו עלי בבית הכנסת? בקהילה? בחדר המורים או באספת הורים של מי מילדי? כל זה ועוד, עדיין נמצא באויר. החשש על מקומי ועל מקום משפחתי בחברה שלנו עדיין קיים.
אתמול, בכנס מרשים בו השתתפו למעלה מ 400 איש, נאמרו המילים הללו בקול גדול ובעוצמה; הגיע הזמן להרגיש חופשי לדבר על המחלה. הגיע הזמן שהקהילה שלנו תקבל את חולי הנפש, כמו את המתמודדים כמו כל מחלה אחרת. כמו המתמודד עם מחלת הסרטן וזוכה לעזרה ותמיכה, הכלה וקבלה ובדרך כלל לעטיפה וחיבוק חם מכל מי שסביבו.
"חיבוק שיכול להביא מעט מזור והקלה לאלה שחיים עם המחלה שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה"
מארגני הכנס, מר בעז נכטשטרן מנכ"ל ומייסד אתר "כיפה" וגב' עדי מאמו שוורץ סמנכ"ל חדשות "כיפה", ראויים לכל מילת הערכה ושבח על כנס מרשים, מכבד ומעורר השראה. בנושאים שהועלו על הבמה, באישי הציבור שהשתתפו בפאנלים השונים ובסרטים שהוקרנו על המסך.
הכנס היה פתוח לכל ומחיר כרטיס היה שווה לכל נפש ולכל כיס. גם על כך, ראויים אנשי "כיפה" לתודה. בכנס שנמשך יום שלם, הוגש כיבוד ראוי ובריא כולל ארוחת צהרים מכובדת (שאינה מנכרת עיניים) שכל כך מתאימה לציבור האמוני והערכי שהשתתף בכנס. ציבור העוסק לא מעט בענייני הכלל, רואה אותם מול עיניו ומחשיב פחות חיי מותרות.
כנס כיפה צילום: מאיר אליפור
הסרט שחתם את האירוע, בו שיתפו מתמודדים עם מחלת נפש את ציבור הצופים בחייהם, ריגש מאד. אנשים אלה, שלא חששו לספר על עצמם והביאו בפתיחות את חייהם, התמודדותם והתמודדות בני משפחתם אל קידמת הבמה, ראויים להערכה גדולה ומילות שבח ובעיקר לחיבוק חם ואוהב. חיבוק שיכול להביא מעט מזור והקלה לאלה שחיים עם המחלה שבעה ימים בשבוע 24 שעות ביממה. כשמלווה אותם הידיעה שיש סיכוי גדול שזו תלווה אותם עוד שנים ארוכות.
"צריך לחשוב על הצעד הבא. צעד שיהיה של כולנו"
ראויה להערכה גדולה הגב' ורד אביעד, שהקימה את קואלציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש ופועלת בה ללא לאות כבר שנה שלמה. מביאה למודעות ציבורית גדולה את קיומה של המחלה הארורה הזו, מחוללת מהפך מעשי ותודעתי גדול ועצום בפעילויות הרבות שהיא מארגנת בבתי החולים לבריאות הנפש בכל הארץ, עם עשרות ואולי מאות מתנדבים שבאים בקביעות לתפילות בחגים, שבתות ודברים נוספים. ורד הביאה איתה רוח גדולה ודוחפת את כולנו לעשיה גדולה. היא זו שארגנה כנסים רבים בשנה החולפת. הכנס אתמול, הגדול מכולם, נעשה כאמור ע"י אתר כיפה והופק מקצועית ע"י הילה ונריה ותקין.
לצידה של ורד, אני מבקש לשלוח ברכת ישר כח גדול לחברת הכנסת וסגנית שר האוצר הגב' מיכל וולדינגר, אשר נכנסה לחיים הפוליטיים כדי לקדם את נושא בריאות הנפש במדינה ופועלת כבר שנים רבות בנושא. וכן לשרה להגנת הסביבה הגב' עידית סילמן ,שלא חוסכת כח ועשיה גם היא בתחום הזה.
ומכאן לאן? לדעתי אי אפשר לדבר רק על מה שהיה. צריך לחשוב על הצעד הבא. צעד שיהיה של כולנו. רבני ישובים וקהילות. רכזות קהילה, מתנדבים וצוותי רפואה בישובים. ראשי ישיבות ואולפנות, ראשי מכינות ומדרשות. מחנכים ומחנכות. מזכ"לי תנועות הנוער, מדריכים בוגרים ובהדרגה גיוס של הציבור כולו.
כנס כיפה צילום: מאיר אליפור
"האומץ לדבר, כבר נמצא באוויר וקורה לא מעט ברשתות, בעלוני שבת ובעיתוני המגזר"
נדרש כנס של כל הנזכרים לעיל. אלה שבסופו של יום ובתחילתו של יום הטיפול והליווי של המשפחה נופל לפתחם ומשפיע על כל הקורה סביבם, על הפרט ועל הקהילה כולה. יבואו נא, יקשיבו, ילמדו, יפתחו ויתחברו מקרוב אל נושא כאוב וקשה זה. יקבלו ידע, כלים מעשיים ואפילו טלפונים רלבנטיים.יקימו קבוצות דיון ועבודה ויגבשו דרכים ראויות ומיטיבות ללוות ולסייע לחולה עצמו, לבני משפחתו. יציעו דרכים איך ללות חבר מהכיתה או חבר בעבודה בין אם הוא החולה ובין אם החולה הוא בן משפחתו. איך ללוות קהילה שלמה. יכירו וידעו איך ומה עליהם לעשות ולהנהיג איש איש בקהילתו, איש איש במקומו ובתפקיד אותו הוא נושא.
כך יווצר המענה בשטח לאלה הזקוקים לו כל כך. מענה שלא יפחת מזה שנותנת הקהילה לחולי סרטן ומשפחותיהם, ליולדת ומשפחתה ולשאר צרכים של בני הקהילה. בעיני, זו הקומה הבאה של הכנס אתמול. האומץ לדבר, כבר נמצא באוויר וקורה לא מעט ברשתות, בעלוני שבת ובעיתוני המגזר. שנזכה בעז"ה.
בני וורצמן הוא מנכ"ל "לאורו נלך" - מרכז חינוכי להתנדבות