עוברים עליך ימים סוערים. הוריך חינכו אותך שנים רבות לדרך מסוימת. למדת במוסדות דתיים. צברת ידע בתורה. היכרת מבפנים חיי הלכה. תפילה, שבת, כשרות, כיפה, ברכות, תפילין, שמירת נגיעה ועוד הרבה הלכות הפכו אצלך כבר לטבע שני, עד שקשה לצייר אותך אחרת. אבל אתה כבר לא מוצא בכך פשר ומשמעות, ואתה רוצה להפסיק עם זה ולצאת.
אבל המחיר כבד. אם אתה מחליט מה שאתה מחליט אתה לא יוצא רק מהדת. עם אלוהים כבר תסתדר. אתה יוצא גם מהמשפחה, מעין תחושה של בגידה. ההורים גידלו אותך בדרך מסוימת והנה אתה נוטש אותה. אתה מאכזב אותם, פוגע בהם. מעתה, אתה תסומן כילד השונה; זה שעזב את הדרך, ושלא נותר נאמן למסלול שהוכתב לו. תהיה כתובת ללא מעט שיחות ורכילויות בקהילה ובבית הכנסת.
הרב עידו פכטר צילום: באדיבות נאמני תורה ועבודה
עורך המשנה, עורכי הגמרא, מחבר השולחן ערוך או המשנה ברורה, היו בני אדם, כמוני וכמוך
אבל במחשבתך עולות מחשבות בדיוק הפוכות. זה לא שאתה עוזב את הדרך; זה הם, ולמעשה כל העולם שסובב אותך, שעזבו את הדרך. אתה, לעומתם, רוצה להיות אותנטי; לא לעשות דברים רק כי מישהו אמר או כתב שצריך לעשות, אלא בגלל שיש בהם ערך. ואתה לא מבין מה הערך בכל כך הרבה מעשים שדתיים עושים.
אתה לא מקבל את ההסברים הפשטניים שרבנים סלבריטאים מספקים. ואתה צודק. אין באמת הוכחה לקיומו של אלוהים, וגם את קיומו של מעמד הר סיני אי אפשר להוכיח באף דרך שהיא. אתה גם צודק שעורך המשנה, עורכי הגמרא, מחבר השולחן ערוך או המשנה ברורה, היו בני אדם, כמוני וכמוך. הם לא קיבלו את התורה שכתבו בגילוי אלוהי, וגם אם כן – למה שהתגלות של אדם אחד תחייב אותי היום לעשות משהו שאני לא רוצה?
למה לחנוק את החיים ולא לחגוג אותם, אם אנו יכולים?
אתה גם צודק שיש הרבה דברים שקשה לקבל בדת. איך בעולם שמעניק לנשים שוויון זכויות, אישה לא נספרת למניין ואם היא רוצה להיפרד מבעלה עליה להמתין עד שהוא יסכים לשחרר אותה ממנו? מה זו הפוליטיקה הדתית המאוסה הזו, בתוך בתי הדין הרבניים, בכנסת וברבנות הראשית? כיצד בשם הדת – לא ליפול חס וחלילה בדיני לשון הרע - מגינים על הפוגעים מינית בנשים ובילדים? איך הכשרות הפכה למערכת מקולקלת שהעיקר בה הוא הכסף?
ולצד הביקורת, העולם שבחוץ קורץ מתמיד. אתה מזהה שם חופש והרבה כיף. כן, כיף, וגם הנאה. ואלו לא מילים גסות. למה לחנוק את החיים ולא לחגוג אותם, אם אנו יכולים? למה לאמץ חיים חרדתיים של הלכה כשאפשר לחיות חיים פתוחים ורגועים הרבה יותר? ואט אט אתה גם מגלה שזה לא כמו מה שסיפרו לך בישיבה התיכונית. גם החילונים הם אנשים טובים ומוסריים ואידיאליסטיים, ולעתים דווקא הם רגישים יותר לבין אדם לחברו מאשר הדתיים שהיכרת. אז למה לא להצטרף למחנה שלהם?
אני רוצה להציע לך אפשרות אחרת, רכה יותר
לא, אם אתה מצפה ממני לענות לך על כל השאלות הטובות שאתה שואל, זה לא יקרה. לא כי אין לי מה לומר, ותתפלא – עם הרבה מהביקורת שלך אני גם מזדהה. הנקודה היא שאני לא חושב שזה עניין אינטלקטואלי בעיקרו. מה שאתה חווה לדעתי זה לא רק עניין מחשבתי, שתשובה משכנעת תספק אותו. גם אם אוכיח לך שיש אלוהים (וכאמור, אני לא יכול) או שהיה מעמד הר סיני (וכאמור, גם את זה אני לא יכול), זה לא מה ש"יחזיר אותך לדרך". אני חושב שאתה חווה בעיקר משבר אמון ביחס למשפחתך ולקהילתך, אותה תחושה שהדרך שבה הובילו אותך היא לאו דווקא זו שנכונה עבורך, ושהעולם פותח לך הרבה אפשרויות מתקדמות שמנעו עד כה ממך. משהו פנימי ממך ניתק משורשו.
מה שאני כן רוצה להציע לך זה לפתוח את המחשבה ואת התודעה לאפשרות שלישית. החיים לא חייבים להיות 'או או', או שאתה דתי או שאתה נוטש את הדרך והופך לחילוני. זה לא חייב להיות או להוריד לגמרי את הכיפה או להשאיר אותה. אני רוצה להציע לך אפשרות אחרת, רכה יותר, של רצף. הרי אתה יודע, כמוני, שלצד הביקורת הגדולה על המערכת והממסד הדתי, יש שם הרבה דברים יפים ומרוממים. יש רגעים שתפילה כן מצליחה לגעת בנו. לשבת מסביב לשולחן בשבת ולשחק טאקי עם המשפחה, בלי שכל אחד עסוק בטלפון שלו או רץ לטיול, זה מקסים ועמוק. יש גם רבנים שאתה כן מצליח להעריך ורואה בהם מופת. חגים עשויים להשרות בנו אווירה של קדושה ורוממות רוח, וגם לימוד תורה עשוי להסעיר את המחשבה ולהטעין אותנו במשמעות. אבל מעל הכל, אף אחד לא באמת רוצה לעזוב את המשפחה ואת ההזדהות איתה.
להמשיך לאחוז בטוב ולעשות דברים אחרים שאתה בוחר לעשות
אני מציע לך דרך אחרת, שבה לא תשפוך את התינוק עם המים. אתה לא חייב להישאר בדיוק כפי שגידלו אותך אבל אתה גם לא חייב להתנתק. אפשר לבחור באפשרות רכה יותר – להמשיך לאחוז בטוב שאתה כן רואה, ולעשות דברים אחרים שאתה בוחר לעשות. אולי תתפלא לשמוע שבמקרים רבים ההלכה יודעת להכיל ולקבל גם דברים שלא עולים כיום על הדעת. יש מנעד דעות רחב בהרבה יותר מכפי שמציגים היום בהלכה. יש שיטות ומנהגים שלא מספיק נחשפים אליהם. אבל זו לא אשמתך שאתה לא מכיר זאת; זו אשמת מורי ההלכה שלא חינכו אותך להכיר אותם.
במקום לחוש שאתה צריך לקבל החלטה, להוריד או לא להוריד, לשמור או לא לשמור, בא נתייחס למה שאתה עובר כמסע. כן, גם אני, שמצוי בתוככי העולם הדתי, שרוי במסע. אני כמוך תוהה על אלוהים ועל הדת. אני שואל ומעלה ספקות, לעתים מוצא תשובות ולעתים לא. פעם אני בשיא רוחני ופעם אני למטה, מרגיש תלוש ומנוכר. אבל אני לא מרגיש שאני צריך להכריע כל הזמן. כי אני יודע שאני במסע בירור אישי שילווה אותי כל החיים, קצת כמו אברהם אבינו או עם ישראל במדבר. והאמת היא שאני לא חושב שאי פעם בהיסטוריה עם ישראל הגיע לאיזה יעד ברור שסגור על עצמו. אני בספק אם זה יקרה אפילו בזמן שהמשיח יבא. אז למה אתה חושב שאתה צריך להכריע כאן ועכשיו?
אגלה לך סוד, גם בתוך העולם הדתי והחרדי לא כולם עושים הכל. יש הרבה שמוותרים ביודעין על צומות מסוימים, על לבישת ציצית ואפילו על כמה מהתפילות והברכות. אבל הם רואים עצמם דתיים ומבחינתם הכל בסדר. אני לא אומר שבגללם אתה צריך להכריע שאתה נשאר עם כיפה. ודאי שלא. אני רק רוצה לחשוף אותך לאפשרות לחיות ברצף, בלא לחוש בצורך להכריע כל הזמן.
אל תיחפז להפוך כל סימן שאלה לסימן קריאה
בני היקר, אתה במסע. וזה מעולה. אל תיחפז להפוך כל סימן שאלה לסימן קריאה. לא כל משבר הוא סוף הדרך; אדרבה, משבר, כך אני מאמין, הוא מנוע הצמיחה הגדול ביותר. אני לא בא לכפות עליך דבר כלשהו. להפך, אני מאד שמח על המקום שאתה נמצא בו. אני רק רוצה לתת קצת פרופורציות, ממי שקצת מבוגר ממך, ועבר דבר או שניים בחיים. אני מציע לכולנו – גם לך וגם לי – להירגע. לא לצאת בהכרזות דרמטיות אלא לקבל את העובדה שהחיים מורכבים, ושלעתים דווקא ההכרזה 'יש' או 'אין', 'אמת' או 'שקר', היא הסילוף הגדול ביותר.
ומעל הכל, אני מזמין את עצמי להצטרף למסע הזה שלך, אם תיתן לי מקום כמובן. איך אומר הנביא - "והשיב לך אבות על בנים"? קודם כל אני רוצה לשוב אליך. גם אם אתה הולך בדרכים אחרות משלי, אני לא רוצה שתתנתק ממני. אני עדיין רוצה שנהיה הכי קרובים בעולם, זה שמסוגלים לדבר לב אל לב בכל מצב. נכון, גדלתי בדור אחר ובאווירה אחרת, אבל דווקא משום כך כל כך חשוב לי להצליח להתחבר אליך מהמקום שלך, מהחוויה שלך, להצליח לראות את העולם דרך הפרספקטיבה שלך. ואז, לשאול איתך את השאלות, ולחפש תשובות, ולפעמים להישאר בספקות. אבל תמיד, בכל מצב, להיות ביחד.
האם תיתן לי מקום בעולמך? זו בקשתי הצנועה ממך, אוהבך
ד"ר עידו פכטר, נאמני תורה ועבודה, מייסד תנועת 'תכלת' לשיח יהודי עכשווי