ינון מגל הוא מהחביבים המסתובבים פה ולכן כשהוא מודיע על פטירתה של הציונות הדתית, כולנו חשים קצת באבל. כל כך רצינו להתקבל למועדון. לנכונים, למאוזנים, שאוהבים את הקב"ה אבל לא לוקחים אותו יותר מדי לריאות. שאוהבים את ארץ ישראל, אבל מבינים שיש 'מחנה' שקודם כל צריכים להגן עליו. וכמובן 'ביבוש' כמו שמכנה את ראש ממשלתנו, ינון מגל האהוב. איך עושים דבר כזה לביבוש?
כולם יודעים לספר על הערכיות של החבר'ה הציונים הדתיים. רואים אותם במשרדים ובשירות הצבאי. הם נאמנים. ממוקדי מטרה וענייניים. כל אחד היה רוצה שיהיו לו חברים כאלה. אבל החבר'ה הערכיים האלה צמחו בדיוק על נקודת האיזון הזאת. על ההבנה שה'ערך' הוא הקובע. הערכיות היא השם הנרדף לענייניות – לכן אתה לא במחנה של אף אחד משום שברגע שאתה חותם על הציוד, אתה לא יכול להיות משוחרר וגם לא להיות ענייני. זו הסיבה שהציונות הדתית הענישה אפילו את עצמה והצביעה למפלגות אחרות. אנשיה מחויבים לאמת וכשהם מבינים אחרת הם פשוט נעים הלאה.
הכעס של ינון מגל ואחרים הוא על כך שסמוטריץ' לא נכנע בפני הכוח. שהוא יודע לסנגר על ראש הממשלה ולתמוך בו באופן מעורר אמון, אבל להפתעתם במקום להתקפל מול גערותיו של נתניהו, הוא מעז להעמיד עמדה מוסרית עצמאית האומרת "לא לתמיכת תומכי טרור", מה שגזר את דינה של הציונות הדתית למיתה, כהבנתו של מגל.
הדיון הזה מצוין. התרגלנו לסיסמאות הישנות כמו "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל", ולא אתגרנו את עצמנו בשאלה מהי זהותנו הייחודית בעת הזאת. אנחנו אנשים שומרי מצוות שיש להם ערכים לאומיים והשאלה היא אם ערכינו הם אותם ערכים שמייצג ינון מגל או מירי רגב - של סנטימנט רגשי חזק למסורת היהודית, או שיש בידינו תכנית מלאה לחיים פה. חלק מאתנו רואים את עצמם כליכודניקים על מלא. אין להם שאיפות גדולות ואספירציות רוחניות ולכן הפוליטיקה היבשה היא שדה המערכה שלהם. מלחמת כוחות שבה לא לוקחים שבויים ועומדים מאחורי המנהיג ויהי מה. האופוזיציה היא הסכנה. כל השאר פחות מעניין.
אבל יש בינינו לא מעט אנשים שרואים את עצמם כמי שמאמינים שיש בפוליטיקה ערך גדול יותר. בעיניהם, הפוליטיקה היא שדה מערכה של דעות ומהויות ולכן עבורם ה'מחנה' או ה'מנהיג', אינם חזות הכל.
אני חושב שנתניהו צריך להמשיך ולו רק בשל טענתו הצודקת של אבישי בן חיים, שהמון העם תומך בו ואנחנו רוצים בחיבור אתו. אבל זה לא פוטר אותנו מלמחות במה שנראה לנו עוול, ובטח שלא נירתע אם מישהו יאיים עלינו שנצא מן המועדון שלו. התפקיד הציבורי החשוב של הציונות הדתית הוא להוות עמוד שידרה איתן בעם ישראל. זה תפקיד כפוי טובה משום שהוא שם אותנו בעמדת שירות עבור 'אחרים', אבל דווקא בגלל שאנחנו כאלה ערכיים – גם פה אנחנו יודעים שאם זה מה שנדרש - נעשה אותו באהבה. נמשיך לשמור על זקיפות ערכית וכמובן נמשיך לאהוב את אחינו ינון מגל ומי שהוא מייצג.