עולם התורה מצוי בזמן האחרון במתקפה חסרת תקדים. הדבר התחיל בשרשרת חוקים שנועדו לצמצם את סמכויותיהם של הרבנות ובתי הדין הרבניים, המשיך בשאלת גיוס בני הישיבות וטרם הסתיים בסוגיית תקצוב הישיבות. לנוכח זאת, יצאו ראשי ישיבות ומנהיגים מן הציבור הדתי להגן על 'כבודה של תורה'. הם מנסים לגרום לראשי המדינה להבין מהי ההשלכה של הפגיעה בלומדי תורה, איזו סכנה רוחנית טמונה בכך. כל השורות התלכדו למאבק זה; הן הדתיים לאומיים והן החרדיים התגייסו כדי לבטל את רוע הגזרות.
טענה שנשמעת לא מעט מדברת על הפליית עולם התורה. מדוע את תקציבי התרבות, התיאטרון והספורט, לא עוצרים? מדוע אין מקצצים בתקציבי האוניברסיטאות? טיעון זה ממחיש בדיוק את הבעיה. מתנהל כאן למעשה שיח של חירשים. מן הצד האחד עומד קהל עצום של אנשים המאמינים בנצחיותה של התורה, בהיותה דבר א-לוהים ובחיוניותה להמשך קיומו של עם ישראל; ומנגד עומד ציבור לא פחות קטן שאיננו מבין מה ערך יש בלימוד ושינון תמידי של סוגיות תלמודיות ופסקי הלכות. חשוב אמנם להכיר אותם, לשיטתו, כאחד ממקורות התרבות של העם היהודי, אבל אין בכך כדי להצדיק את קיומם של מוסדות ענקיים שעוסקים יומם וליל רק בכך. מה תועלת יש בבחור שסובב כל חייו סביב אותן מסכתות ואותם פרשנים? מבחינת ציבור זה, יותר אפקטיבי ויותר פרודוקטיבי לקיים מוסדות תרבות מודרניים וכמובן רשתות של השכלה גבוהה מאשר ישיבות גבוהות וקטנות.
אז מה הפתרון? כיצד מגשרים על עולמות ערכיים כה שונים?
האינטואיציה הדתית ודאי תגיד שהדרך היחידה היא להחדיר לאותו ציבור חילוני מעט 'יידישקייט'; למלא לו מעט את העגלה; להוכיח אותו על בורותו ועל העולם הרוחני שנסתם ממנו; לגלות לו את אור התורה, כדי שיכיר בערכה. אינני כמובן פוסל דרך זו, אבל אסור לנו להסתפק רק בכך. קונפליקטים תרבותיים שכאלה הם לא רק מכשלה אלא גם הזדמנות, הזדמנות לעורר בנו, בתוכנו, מחשבות והרהורים על דרכינו ואמונותינו.
כדי להמחיש את טיעוני אפתח בשלושה ציטוטים. אבקש מקהל הקוראים לנסות לשער מהיכן הם לקוחים:
"דברים המשלשלין את בני מעים כגון ענבים ותאנים ותותים ואגסים ואבטיחים ומיני הקשואים ומיני מלפפונות אוכל אותם האדם בתחלה קודם אכילה, ולא יערבם עם המזון, אלא שוהה מעט עד שיצאו מבטן העליון ואוכל מזונו"
"אף על פי שקירקגור חולק על שיטת הגל מתחילתה ועד סופה ושמה מטרה לחצי זעמו, מכל מקום קיבל ממנו את היסוד הדיאלקטי".
"מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה"
קשה להאמין שמי שאינו מכיר ציטוטים אלה היה חושב שבקראו אותם הוא עוסק בדברי 'תורה'. הרי הציטוט הראשון יכול היה להיראות כלקוח מאחד ספרי התזונה הפופולאריים ולא מהלכות דעות לרמב"ם. הציטוט השני יכול היה להיראות כמי שלקוח מאחד ספרי הסיכומים בפילוסופיה המודרנית ולא מהספר 'איש ההלכה' לגרי"ד סולובייצ'יק. הציטוט השלישי יכול היה להיראות כמי שלקוח מהשירה היוונית הקדומה ולא מאחד מכ"ד ספרי התנ"ך.
שלושה ציטוטים אלה הם דוגמאות קטנות לעולמות (או שמא לאולמות) הענקים הנפתחים בפני הבא בשערי התורה. לא רק מצוות ולא רק הלכות ולא רק פלפולים תלמודיים קיימים בה. הלומד בתנ"ך מוצא חכמה רחבה מני ים - של היסטוריה, פוליטיקה, מוסר, ועוד. הוא מוצא שם את אמנות השירה, הספרות והפיוט בשירת ספר תהלים, את תוגת הפילוסופיה הקיומית שבקהלת, עצות לחיי היומיום במשלי ועוד ועוד. המבקש ללמוד את משנה תורה לרמב"ם נדרש להתעמק בסוגיות מסובכות של אסטרונומיה בהלכות קידוש החודש, ברפואה בהלכות דעות, בלוגיקה בהלכות יסודי התורה, ועוד ועוד. לבא בשערי משנתו של הגרי"ד סולובייצ'יק כדאי שיהיה רקע בפילוסופיה המודרנית ואפילו להוגה בכתבי הראי"ה קוק צריך שיהיה מושג מיהו שפינוזה ומהי תמצית משנתו של ברגסון.
כל זאת איננו ידוע לציבור גדול בישראל שאינו מכיר את עולמה הרחב של התורה. ומובן מדוע. אנו, הציבור הדתי, צמצמנו ודכאנו את התורה שלנו. כלאנו אותה במסגרות של מספר מסכתות מוגבל וספרי הלכה. זה התחיל בישיבה, שם כל שיעור או שיחת העשרה במדע או היסטוריה התקיימו מחוץ לבית המדרש, שם שיננו בעל פה משניות וגמרות אך לא הכרנו את דברי הנביאים והעמקנו בספרי החכמה שבתנ"ך, שם עולם המחשבה היהודי הצטמצם למסילת ישרים ומכתב מאליהו. וזה המשיך בקהילות ובבתי הכנסת שלנו, שם השיעורים שייסדנו כללו במקסימום את הדף היומי והילקוט יוסף. בכמה מקומות ניתנים כיום שיעורים מעמיקים בתנ"ך? בכמה מקומות לומדים פילוסופיה יהודית וכללית? בכמה מקומות נותנים במה למומחים ממקצועות המדע, האמנות והספרות, במהלך פעיליות בית הכנסת? שכחנו שכן, גם זו תורה.
הדרך להקמת קרנה של תורה, כפי שמתבטאים רבנים רבים, איננה מתחילה בחצרות פוליטיקאים אלא בבית המדרש. אם ישובו בציבור הדתי-לאומי והחרדי אל מקורותיה הרחבים של התורה, אם יפתחו שם את מרחבי הדעת, אם ילמדו שם שפות זרות, כפי שחכמי הסנהדרין נדרשו לדעת, אסטרונומיה וביולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה, בנוסף ללימודי התלמוד וההלכה, הם לא יזדקקו לשכנע אף אחד בנחיצותן של הישיבות ובמוסד הרבנות. או אז יתקיימו בהם דברי התורה: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים... ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
הרב עידו פכטר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג, עורך עלון מסביב לשולחן ומחבר הספר 'עומק הפשט - עיונים בפרשות השבוע על דרך הפשט'.
אהבתם? קראו עוד טורים של הרב עידו פכטר: