בחודש דצמבר 2003, אנו תושבי גוש קטיף ורבים ממצביעי הימין נדהמים לשמוע את ראש הממשלה אריאל שרון מכריז על ההתנקות מחבל עזה, מיותר לציין כי מדובר על החלטה שהתקבלה ללא דיון ושיתוף הדרג הצבאי וכמובן לא הקבינט הביטחוני, מה שמעלה שאלות רבות כלפי הגופים האמונים על הביקורת.
התדהמה הייתה גדולה במיוחד לאור העובדה כי אריאל שרון הביע התנגדות ואף זלזול במהלך הבחירות באותה שנה, בהצעתו של עמרם מצנע ל"נסיגה מרצועת עזה" וטבע אז האמירה "דין נצרים כדין תל אביב".
יצאנו למאבק ציבורי. לשמחתנו גם בתוך תנועת הליכוד התעוררה התנגדות, מה שהביא את ראש ההמשלה להעמיד את התוכנית למשאל מתפקדי הליכוד תוך אמירה ברורה מצידו "תוצאות המשאל תחייב את כל נציגי הליכוד ואני בראשם".
כזכור חברי הליכוד דחו את הצעתו של ראש הממשלה ברוב מוחלט של 60%, אך למרות הבטחותיו ובדומה לקמפיין המאוד ימני שלו בבחירות שוב לא עמד ראש ממשלת ישראל בהבטחותיו שנאמרו מעל כל במה וקיבלו תהודה תקשורתית.
התנהלותו של שרון היא "דז'ה וו" של בחירות 1977 בהם נבחר מנחם בגין על בזכות קולותיהם של אנשי ימין ולאחר הבחירות עקר חבל ארץ על יושביו.
אין ספק שיש לא מעט אמת בביקורת על התרבות השלטונית, אך היכן היו כל הדוברים ש"זכינו" לשמוע בימים האחרונים? למה לא שמענו אותם? עד לאמירה שלא מתקבלת על הדעת "לא בטוח שאני רוצה שילדיי יחיו בארץ"?התשובה דיי ברורה. כיוון שהתנהלות זו שירתה את אנשי השמאל ופחות עניינו אותם אז ערכי דמוקרטיה, פגיעה בזכויות הפרט ועוד.
תושבי גוש קטיף שילמו מחיר כבד כתוצאה מההתנהלות השלטונית, לא רק עצם העקירה והחרבת יישוביהם תוך שימוש מכוער בצה"ל לצורך מטרה אומללה זו, כל סוגיית הטיפול לאחר העקירה זכתה ב2010 לאמירה קשה של ועדת החקירה הממלכתית " הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים". את המפונים הגדירה כ"אזרחים אשר המדינה עצמה הפכה אותם לפליטים במולדתם".
כל זה לא הביא אותנו לרגע של מחשבה על עזיבה או נטישה, תושבי גוש קטיף המשיכו בגאון להרים את מפעל ההתיישבות בכל חלקי הארץ והבהירו באופן חד וברור, אנחנו כאן לא על תנאי ולא בתנאי!
חילוקי דעות בעם ישראל היו קיימים תמיד, אך חובתנו לשמור על האחדות גם בזמנים לא פשוטים.