אחד התחביבים הנפוצים במדינתנו הוא לנסות לחנך את החרדים. יש כאלה המנסים לעשות זאת באמצעות חקיקה ואכיפה; אחרים, מתוחכמים יותר, מנסים לעשות זאת באמצעות התורה עצמה, כלפיה מחויבים החרדים יותר מאשר כלפי החוק. מאמרים תורניים למיניהם, המתפרסמים חדשים לבקרים, מוכיחים שחור על גבי לבן שיש חובה להתגייס לצבא, לחגוג את יום העצמאות, להפסיק ללבוש בגדים שחורים, ולא להקשיב לגדולי הרבנים. והכל מבוסס על מקורות מהגמרא ומספרות השו"ת, מראשונים ומאחרונים, בצורה מוצלחת יותר או פחות. ועכשיו כולם יכולים להאשים את החרדים, שאפילו את התורה שלהם הם לא מקיימים כמו שצריך. איך הם יכולים להתעלם מרמב"ם מפורש, או מתשובה של החת"ם סופר?!
האמת היא, שיש פה דו שיח של חרשים. וזו הזדמנות לציין נקודה מהותית הקשורה לתפיסת היהדות וההלכה, העומדת מאחורי הויכוח הזה.
היהדות היא לא לוגיקה ולא פילוסופיה, וגם לא מדע מדויק. יש בה מקום חשוב לשכל ולהיגיון, לעיון ולסברה - מרכזיותם של אלה בלימוד התורה אינה מוטלת בספק. אבל למרות חשיבותם, לא הם מהווים את הבסיס של היהדות. הבסיס האמיתי שעליו הכל עומד, הוא המסורת החיה, הדינמיקה ההיסטורית של התופעה שנקראת יהדות. קושיות ותירוצים אפשר להעלות לכאן ולכאן, אבל בסופו של דבר ההכרעה תתקבל לא רק מתוך שיקולים רציונאליים, אלא מכוחה של המציאות בשטח. כוחות עלומים, שניתן כמובן לראות בהם את יד ההשגחה, הם שיקבעו אלו פסקים, מנהגים ואמונות יתקבלו ויתפשטו באומה, ואלו יישארו בגדר חומר עיוני תאורטי בלבד. "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל"; גם התורה עצמה, והאופן בו היא מתפרשת ונלמדת, תלויה במזל, בכוח עליון.
במובן מסוים, הקדימה היהדות החרדית את הגישה הפוסט-מודרנית, המגלה ספקנות כלפי השכל וההיגיון ורואה בהם תוצר של חברה ותרבות. מתוך הכרה בסובייקטיביות של הללו, בחרה החברה החרדית לצמצם את מקומם, ולשים את הדגש המרכזי על החיים היהודיים עצמם. מה שקובע הוא לא העיון התיאורטי, אלא מה שהתקבל בפועל. אם המציאות היא שיש גדולים מסוימים שהתקבלו על הציבור, ויש השקפה שהתקבלה, ויש מנהגים שהתקבלו - אז זה מה שעושים. וזה לא משנה מה הנסיבות ההיסטוריות שמאחורי הדברים, ואם יכול היה להיות אחרת. אם זה מה שהתקבל, כנראה שכך רצתה ההשגחה העליונה, ואין לנו אלא מה שלפנינו. זו למעשה התפיסה השמרנית במיטבה, הסומכת על מה שהתגבש לאורך זמן ונבחן בשטח, יותר מאשר על סברות מבריקות שלא הוכיחו את עצמן.
יהיה זה פרדוקסאלי לנסות לנצח את ההשקפה החרדית באמצעות ויכוח תורני, שכן טיעונים תורניים כאלה יתבססו בהכרח על ההיגיון והמקורות, שמבחינת החרדים דינם להידחות מפני המסורת החיה. על כל טיעון שכזה תבוא התשובה המתבקשת: וכי החזון איש לא הכיר את הרמב"ם הזה? וכי הרב שך לא ידע את התוספות? אלא מה - ידעו, ובכל זאת פסקו אחרת, אז מי אתה הקטן שתורה לי לחלוק על דעתם? מה יש לך שאין להם? לא מעניינות אותי הסברות שלך; מקורות אפשר להביא לכאן ולכאן. המציאות - ההשגחה - היא זו שהכריעה שאלה הגדולים שהתקבלו, וזו ההשקפה שהתקבלה. ועם המציאות אין מה להתווכח. זה העיקרון של "הלכתא כבתראי". זכותך ללכת בדרך שלך, אבל אל תצפה שנקשיב לך יותר מאשר לרבותינו.
אפשר כמובן לחלוק על הגישה החרדית, אבל הרעיון שהיא מבטאת קיים במידת מה אצל כל יהודי דתי. כמה יהודים ימירו את דתם, להבדיל, אם נוצרים או מוסלמים יציגו בפניהם "הוכחות" לאמיתות אמונותיהם? יהודים לא מאמינים מכוח הוכחות, אלא מכוח המסורת והמציאות כפי שהתגבשה. לקראים לדוגמא יש טענות לא רעות בכלל, אבל המציאות היא שרוב עם ישראל דחה אותם עד שכמעט נעלמו. הדבקות במסורת היא זו ששמרה על עם ישראל ועל היהדות, יותר מאשר פתיחות מחשבתית ל"היגיון" התורן, שמתחלף באופן אופנתי כל כמה שנים.
זה לא אומר שאי אפשר לשנות דברים, אבל זו טעות לחשוב שדי לנופף באיזה רמב"ם כדי להפריך את הגישה החרדית. שינוי אמיתי יכול לצמוח רק מתוך המציאות בשטח, לא כהנחתה מלמעלה. אם "לא בשמים היא", ואפילו בת קול נדחית מפני הכרעת חכמי הדור, קל וחומר למקורות פחותים ממנה. וכדאי להיות מודעים לדברים הללו לפני שמבזבזים את הזמן על ויכוחי סרק.
לאתר של משה רט - www.mysterium.co.il