זה עתה חלפה שנה מאז לוינו למנוחת עולמים את חברנו ויקירנו אורי אורבך ז"ל. בעיר מודיעין, כולנו הכירנו אותו, כאורי החבר, הידיד, על אף שבתודעה הציבורית הוא היה מוכר יותר כעיתונאי, כסופר, ומאוחר יותר כחבר כנסת, והמבוגרים שבנינו הכירו את השר אורי אורבך.
בלווייתו של אורי ז"ל, השתתף ציבור מגוון מגווני הקשת השונים בחברה הישראלית. ובכך בא לידי ביטוי השפה המשותפת שרק אורי ידע לדבר עם כולם.
לאורי ז"ל היה שם נוסף שרגא בשמות אלה העלו אותו תמיד לתורה, וכן גם הזכירו אותו בתפילה לרפואה.
המשמעות השם אורי הוא מלשון אור, ומשמעות השם שרגא הוא מנורה, שילוב שני שמות אלו יחדיו הוא שילוב מנצח שכן מה תועיל למנורה אם לא יהיה מי שידליק בה את האור.
אורי ז"ל זכה להדליק את האור בבתים הרבה כאשר בתוכניות שלו, זכה לשלוח אלומת אור לאוכלוסיה הבוגרת, במדינת ישראל, והאיר פינות חשוכות בחברה הישראלית כשלכולם הוא מבקש לתת מענה שיאיר את עיניהם.
זכרתי ימים מקדם שאורי ז"ל משתתף בדרשותי ותמיד היה שואל כעניין, אחד הנושאים האחרונים שדיברנו היה בסוגיה של רפואה והלכה, ולאחר מכן שלחתי לאורי ז"ל מכתב בנושא ביטול חוק חולה הנוטה למות, ואבקש להביא את תמציתו בפניכם:
"בתפקידי כרב אני זוכה לקיים פעמים רבות מצוות ביקור חולים גם אצל חולים המוגדרים סופנים ל"ע ול"ע. [אבקש לציין שהחולים אותם אני מבקר לא כולם שומרי מצוות או מסורתיים, וחלקם אף מגדירים את עצמם רחוקים מקיום תורה ומצוות].
גם השבוע (כמדי שבוע) זכיתי לקיים מצוה זו כאשר הגעתי לאחד מבתי האבות במרכז הארץ (שלא בהנהלה דתית), שוחחו עמי דיירי המקום בדאגה על מה שהם (כמוני) שמעו מהתקשורת, על הצעת החוק 'חולה הנוטה למות' או מה שמוגדר בתקשורת 'המתת חסד'.
אבקש להאיר נקודה שאולי לא האירו אותה מספיק בלהט "הדאגה" לאותם חולים סופנים שמרביתם נמנים על האוכלוסיה הותיקה שמשרדך מופקד על טיפולה.
במכתבי זה אבקש להציג דווקא את העמדה האתית ולא ההלכתית, משום שאיני מטיל ספק חלילה בידיעותיך התורניות בנושא זה. אך לצערי התרשמותי מהממשלה הנוכחית שעמדה זו תתקבל על לב השרים יותר מאשר העמדה ההלכתית.
ברמה האתית ראוי לדון כאן בסכנות לציבור הרחב, סכנות שאליהם עלולים להיגרר בעקבות הצעת חוק זו. הצעת החוק שמכונה 'המתת חסד' נוגעת למעשה בשאלת המהות של החיים. מה טענו אלה שביקשו להתיר המתת חולים חשוכי מרפא? הם אמרו: "אין עוד ערך לחייהם". המשמיע טענה מעין זו יוצא כנראה מנקודת הנחה, שמהות החיים ומטרתם ידועה לו, ולכן הוא יכול לקבוע מתי יש 'ערך' לחיים ומתי אין להם עוד 'ערך'. אבל זו בדיוק השאלה: מי יכול ליטול לעצמו סמכות לקבוע את מהות החיים ואת מטרת חייו של אדם עלי אדמות!
התפיסה המקובלת של רוב האנושות אומרת, שקדושת החיים היא ערך מוחלט שאדם לעולם לא רשאי להחליט מתי יש לחיים ערך ומתי לא. כי ברגע שעיקרון זה נפרץ. עלול להתפתח תהליך שלא נוכל לחזות את אחריתו. אם מותר להמית חולה אנוש שהפך לצמח, למה לא לאפשר את מותו של החולה שלא הפך לצמח ושמבקש למות? ואם גם זה בסדר, למה לא להמית חולה לא אנוש שמבקש בכל זאת לסיים את חייו? ולמה לא למנוע ממתאבד למלא את רצונו? ולמה לא להמית ילדים בעלי מום ומפגרים בטענה שחייהם 'חסרי ערך'? ובכלל, מי ערב לנו שמחר לא יחליט מישהו שחיי וחייך הם 'חסרי ערך' מבחינתו? משום כך אימצה האנושות את התפיסה, שחיי אדם לעולם אינם נשקלים במאזניים ושהם קדושים באופן מוחלט.
מצדדי החוק טוענים שזירוז המוות על-ידי הרפואה היא גאולה וחייבים לעודד אותה, בודאי כשהחולה ציווה על כך בזמן צלילותו. איני רוצה לעמוד חלילה במקום כאבם של אותם בני משפחה למשמע זעקותיו של חולה מיוסר/ת, אך דווקא מריחוק המקום והלב החברה הישראלית חייבת לבצר את חומותיה כדי לא להיכשל באותו "מדרון חלקלק" ידוע, שראשיתו רחמים וסופו אכזריות כלפי כל מטרד העומד בדרכנו. כמה קצרה היא הדרך להריגת אנשים עם פיגור קשה שלכאורה אין ערך לחייהם. אחריהם יבואו אנשים הטפילים לחברה, מכורים ועבריינים סדרתיים הממלאים את בתי הכלא ונופלים עול על הציבור. הדרדור לא נעצר בשום תחנה ואחריתו - מי ישורנו.
במקרה זה ראוי ללמוד ממה שהתרחש במדינות אחרות, ולבחון האם גם אנו באמת רוצים להגיע לאותו מקום.
הולנד - היא אחת הארצות הבודדות בהם התיר המחוקק רצח מתוך רחמים. אך גם שם החוק הגביל את היתר המתת החסד רק למקרה של חולה סופני, שיש חוות דעת מרופא נוסף ושהחולה הסכים לכך מדעתו. אולם בשנים האחרונות חזרו והתרחשו חריגות חמורות אשר בחלקן אומצו רק בדיעבד על ידי ההסתדרות הרפואית ההולנדית. כיום רק מיעוט קטן של ההמתות הללו מדווחות כנדרש בחוק ההולנדי. למעשה מבוצעות המתות רבות של קטינים ויילודים פגומים גם ללא הסכמת הוריהם, כאשר קצת קשה לייחס לתינוקות עצמם הסכמה מדעת. הומתו אנשים מחוסרי הכרה ללא הסכמתם המפורשת,
ביניהם חולים פסיכיאטריים שחלקם בכלל איננו סופני או חשוך מרפא. הומתו חולים הסובלים משטיון (דמנציה) והיו המתות רבות בהן ההחלטה על ההמתה התקבלה בידי רופא בודד ללא שיתוף או ייעוץ עם רופא נוסף. קשה לקבל בהבנה המתה של חולים פסיכיאטריים, גם אם פעילות כזו הייתה מקובלת בגרמניה הנאצית בשנות השלושים.
בהולנד החלה עוד יוזמה חדשה: לסייע לאנשים בני 70 שאינם חולים למות ב"כבוד". במקביל פורסם כי יש זקנים הולנדים החיים בכבוד, שהחלו עונדים על זרועותיהם צמידים עם הכיתוב המצמרר: 'אל תמיתו אותי'.
שוויץ - שבה הותרה המתת חסד אקטיבית, קיים ארגון המתפרנס מהנושא, שמסייע לאלפי אנשים למות. לרוע מזלם של המומתים לא על כולם התרופה פעלה כמו שצריך וחלקם סבלו שעות רבות מייסורים נוראיים. בהולנד התפרסמו מחאות ציבוריות על כך שבהרבה מקרים מאשרים רופאים "המתת חסד" בחולים שאינם סופניים, אלא שהם פשוט מאסו בחייהם ורצו להתאבד. האם אנו רוצים להגיע לכך גם במדינת ישראל. . . ?
בשל העדר נתונים עובדתיים מדוייקים אני נמנע מלהביע מחאה פומבית ונמרצת כפי שאולי ראוי היה שאעשה. אולם הנקודה המרכזית והשווה בין המקרים, שנידונו בעבר, ועשויים להיות נידונים בעתיד היא, שאלת מידת קדושת החיים, וההכרה בקוצר יד אנוש להכריע במידת כדאיותם של חיים, אפילו יהיו אלו חיי שעה ואפילו חיי סבל וייסורים.
משום כך פונה אני אליך בבקשה להפעיל את סמכותך ולהתנגד להצעת חוק זו. ואשמח לקבל את התייחסותך למכתבי זה על מנת שבביקורי הבא בבית האבות אתן לדיירי המקום מענה שיהיה להם למשיב נפש".
למכתבי זה טרחת להתקשר באופן אישי ולהודות עליו והבטחתי לי שתבדוק כיצד ניתן לתקן חוק זה. בטוחני שפעולתיך הרבות יזכו אותך במקום של כבוד בגן עדן יהי זכרך ברוך.
הרב אליהו אלחרר הרב הראשי למודיעין