חברי כנסת מהמפד"ל ביקשו מאנשי השמאל לדחות את ההפגנה שלהם עד לאחר הלוויות של החיילים שנהרגו בעזה. עורך הצופה, (שכנראה כותב את המאמרים שלו בשעה מאוד מאוחרת בלילה) קרא להם במאמר מערכת שכתב לפני ההפגנה 'גלוחי הראש של מדינת ישראל', והשווה אותם למחבלי החמס. אגלי הזעה שבצבצו במצחו של הימין, לקראת הפגנת השמאל בכיכר רבין היה מיותרים לגמרי, ואפילו מביכים. בסדר, השמאל יודע להפגין. הוא מסוגל לוותר על בילוי במוצ"ש וללכת ברגל כדי לבכות ביחד בכיכר. מקסימום הוא לוקח אוטובוס או מונית, אם הוא לא גר בתל אביב, ונוסע שעה, לא יותר. הוא לא ישקיע הרבה יותר מזה. הוא לא ישרוף את יום העצמאות שלו על פקק של חמש שעות בדרך לעצרת דחוסה. הוא לא יפסיד ימי עבודה וייסע ברכבו הפרטי כדי לדפוק על דלתות של אנשים שהוא לא מכיר. הוא אפילו לא יבזבז שיחות טלפון מהבית כדי לבדוק אם חברים שלו כבר הצביעו. הוא יודע רק לבכות בשיחות סלון, בכיכר ובכלי התקשורת אבל אחר כך הוא רוצה לחזור למזגן בבית או בעבודה, עזה מעניינת את הסבתא שלו, ושיעזבו אותו בשקט עם הפוליטיקה הזאת.
אחרי המשאל, דובר רבות על הכניסה המוצלחת של כוחותינו לבתים וללבבות של מתפקדי הליכוד. רבים רואים בכניסה הזאת את הקלף המנצח שלנו, אבל היתרון האמיתי של הימין האידיאולוגי, שהתגלה מחדש, במערכה האחרונה, הוא דווקא יתרון היציאה, ולא הכניסה. היציאה מהבית, מהעבודה, מהחיים הפרטיים. היציאה מהשגרה ומהאדישות. היציאה מדעתנו למחשבה שהתוכנית המסוכנת הזאת תעבור במשאל. זאת לא יציאה חד פעמית. זו היציאה של החיילים שיוצאים להילחם על הארץ, זו היציאה של הצעירים שיוצאים מהיישוב הותיק כדי להקים יישוב חדש ביש"ע. זו היציאה של השליחים שיוצאים מהארץ כדי להביא יהודים מחו"ל, זו היציאה של המשפחות שיוצאות מהמרכז כדי לגור בפריפריה. היציאות הללו מעצמנו לטובת הכלל, הן הכוח האמיתי שלנו. לשמאל יש תקשורת, אומנים, ארבע אימהות, וכיכר. לא כדאי לזלזל בכוח של אף אחד מהכלים הללו, אבל גם לא בריא להיכנס לפאניקה מכל הפגנת אומנים, נאום של פרס, ראיון עם פרנקנטל, או פרשנות של אמנון אברמוביץ. בשעת המבחן, ביום הבוחר, מי שיביא את האנשים לקלפי הוא זה שיסכים לצאת מהמזגן, להפסיד זמן, כסף, ושעות שינה ולהתרוצץ עד לרגע סגירת הקלפיות. אם נמשיך לצאת, יש לנו סיכוי טוב לנצח.