הטור שלפניכם אינו פוליטי מסיבה פשוטה: אני לא חובבת גדולה של מערכות בחירות. אני לא עוקבת גם אחרי זו הנוכחית, נמנעת מלפתוח אתרי חדשות, ואם בכל זאת יוצא לי לגלוש באחד מאלו - זה רק כדי לוודא שמזג האוויר יאפשר לי לרדת מהאוורסט שבחרתי לגור עליו אל ירושלים שהשלג ביקר בה לפני שחתם אצלנו קבע לשבוע. את כל החידושים המסעירים - מי צורף למי ומי פרש מאיפה ומי מחזרה או לא מחזרה בקבוקים ומה היא עשתה עם הכסף - אני שומעת באיחור של שבוע, בדרך כלל במקרה, מבלי שביקשתי. על סמ"סים ומיילים שמכילים תעמולה מכל סוג שהוא אני משיבה ב"הסר", ועל נודניקים עקשנים במיוחד - מאיימת בתביעה.
כשיבוא היום - אקבל את ההחלטות שלי, על סמך רשימת הנפשות הפועלות ועל סמך עיון בכמה דפי פייסבוק שיבהירו לי את עמדותיהן. בינתיים - לא מעוניינת ברעש מתמשך ומיותר, תודה.
כל זה נכון ותקף לגבי כולם - למעט תנועה אחת: מפלגת "ובזכותן" - מפלגת הנשים החרדיות. הסיבה שהנשים הללו מרתקות אותי - היא היותן משהו גדול הרבה יותר מההקשר הצר של מערכת בחירות 2015. בין אם תעבור המפלגה החדשה את אחוז החסימה ובין אם לא - עצם הקמתה משנה סדרים חברתיים שראוי היה לשנותם מזמן.
ומי קבע שיש לשנותם? הנשים עצמן, מתוך החוויה שלהן. וכנראה שהן לא כל כך מעטות ולא כל כך חריגות כמו שהן נראות. הרוב הדומם שותקות (או מושתקות מבלי להתקומם) - ולכן כל גורם "חיצוני" שמביע ביקורת על אי שילוב הנשים החרדיות במרחב הציבורי/הפוליטי - נתקל בחומה בצורה הנשמעת כך: "כך הן בחרו לחיות - מי אתם שתורו להן את הדרך הנכונה בעיניכם", "כל יד מושטת לכוון הנשים החרדיות היא ביטוי להתנשאות וחוסר הבנה שיש נשים שבחרו בלב שלם לא להיראות ולא להישמע".
ואין דרך טובה לענות על הטענות הללו. גם אם זה מרגיש טעות או מריח מדמגוגיה - באמת אין לי דרך לשפוט: האם כל מי שבחרה לחיות כך מאושרת או לא. אל תשפטי את חברתך אם אינך חווה את מה שחוה היא.
והנה - קמה לה חבורה קטנה, ומצהירה "מבפנים", מתוך החוויה שלהן ולא מתוך מסקנות המתבונן החיצוני: לא בחרנו להיעלם מהמרחב הציבורי. לא בחרנו בישיבה בלית ברירה ב"מועצת החכמות". לא נתנו את הסכמתנו - וגם לא ניתן את קולנו - למפלגות מדירות נשים. לא כולן בוחרות בחיים שהוכתבו להן. או, במילותיהן שלהן: "איננו שקופות". יש לנו דעה, יש עניינים שבוערים לנו כגון זכויותיהן של עקרות הבית, ואיש לא ייצג אותנו טוב ממה שנעשה אנו עצמנו. ואם המפלגות החרדיות ה"רשמיות" מסרבות לשלב בין שורותיהן נשים - אנחנו נצעד לבד.
בצעדים הראשונים הללו יש עדיין קשיים וסתירות מובנות: חברות "ובזכותן" מצהירות מצד אחד שהן רוצות לשמר את אופי החברה החרדית ושהן קשובות לדבר הרבנים - ומצד שני הן בעד חלוקה הוגנת בעול הפרנסה בין בני זוג, ובעד השכלה לכל אישה חרדית. אלו תהליכים שאם יצליחו - ישנו את פניה של החברה החרדית, ועם כל הרצון הטוב של "ובזכותן" - יש כאן ניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ובשלב מוקדם משציפו הן תצטרכנה להכריע בשאלות קשות אף יותר מאלו.
הן תצטרכנה גם לנקוט עמדה מדינית, להתמודד עם סוגיית גיוס בחורי ישיבה, להכריע לא אחת בין טובת המגזר שלהן לבין זכויות הנשים או זכויות השונה בקהילה.
הן תצטרכנה להיאבק על זהותן, ועוד לפני כן - להגדיר אותה. שאלת השייכות והנאמנות תצטרך להישאל, ולא פעם אחת. למה אני מחוייבת קודם כל - להיותי אישה? להיותי שומרת מצוות? להיותי שייכת לחברה מסויימת או להיותי חלק מהמודרים והמושתקים באשר הם?
וכל זה עוד לפני שדיברנו על איומים והטרדות, על פגיעה אפשרית בילדיהן של חברות המפלגה. כל אלו, כנראה, לא ייפסקו כל כך מהר, ולא על כל אמירה ועלבון אפשר להתלונן במשטרה. הן תצטרכנה לעמוד מול המחיר הפרטי ללא כל גיבוי חברתי, ורק זה דורש עור של פיל ועצבים מברזל.
ולמרות הראשוניות הזו - ואולי דווקא בגללה - נראה שנולד כאן משהו שגדול מסך חלקיו, שנרקם כאן סיפור שיהיה מפתיע איך שלא יימשך ושדבר פועלן של הנשים האמיצות הללו ימשיך להדהד לבנות ונכדות שלא תאמנה שאי פעם היה "אסור" לסבתא לכהן כחברת כנסת.
אני, בכל אופן, סקרנית. ומתפללת להצלחתן.