מחווה גוררת מחווה
ושוב מסתובב לו הגלגל, ושוב מסתובבת לה הדלת. ושוב אנו נקראים ל'מחווה' של שחרור אסירים בטחוניים, כולל שפוטי עולם ו'זבי דם על הידים'. ושוב מתלהט הויכוח בקרבנו האם הכרחי להיכנע ללחץ הבינלאומי. ושוב אנו נמצאים בעמדת התכופפות בלתי מובנת "אשר כל עובר עליה ישום וישרוק" (עפ"י מל"א ט,ח; ירמיה יט,ח; מט,יז; נ,יג) ויתמלא פליאה ותדהמה: ל-מ-ה? מה קיבלנו/נקבל בתמורה? מכיון שהפרשה חוזרת על עצמה בסבב, ארשה לעצמי לצטט את... עצמי, והפעם גם באזני סיעת 'הבית היהודי' התופסת מקום נכבד בבית הנבחרים ובממשלה. כך הצעתי ('נקודת מבט' חוהמ"פ תשס"ט, 4.09):
לחוקק חוק משוריין מפני בג"צ שמחבל אשר שוחרר בחילופי שבויים, אם יתפס שנית בפעילות חבלנית עוינת (כולל סיוע בדרג ב'), אחת דתו להמית! ודת בני משפחתו לגלות וכל רכושם יחרם! מי שקיבל את חייו החופשיים במתנה ושב ויורק בפני משחררו - בן מות הוא! חוק כזה הוא הומניטארי! הוא יעיל! הוא צודק! ואפילו ה'עולם' יבין!
גם אם עונש מוות 'לא יעבור' מסיבות ידועות, עדין ניתן לחוקק חוק מרתיע של מאסר עולם חובה לאסיר בטחוני ששוחרר וחזר לסורו, ללא יכולת שחרור. לדעתי החרמת הרכוש וגירוש בני משפחה שגילו אהדה למעשיו הן תוספות ראויות ומידתיות בנסיבות אלו. היש ב'בית היהודי' מי שירים את כפפת החקיקה?
הנושא נוקב ויורד עד השיתין משום שמדובר ב'מחווה' מבלי שמוצגת ה'תמורה', פרט להסכמת הפלסטינים המנומסים לשבת אתנו ליד שולחן המשא-ומתן לדיון על ויתורים נוספים מצדנו. מחווה גוררת מחווה ועבירה גוררת עבירה... בעקבה של מחוות-עבירה זו כרוכות שאלות מוסריות, בטחוניות, משפטיות, דמוקרטיות ואפילו תורניות. נפרטן להלן, למרות שחלק מהן כבר נדושו בכל כלי התקשורת 'הדק היטב היטב הדק' (עפ"י מסכת כריתות ו,ב)
המוסר והאחווה
תחילה לחשיבות היא השאלה המוסרית; איך נישא פנינו כלפי משפחות השכול, נפגעי הטירור, אשר יקיריהן נרצחו או נפגעו מידי בני עוולה. חובה מוסרית וחברתית היא להימנע משחרור אסירי-דם אלו, אלא אם-כן קיימים שיקולי-על המדווחים לציבור, בפרוטרוט או בכלליות. שחרור ללא פשר ברור כמוהו כזריית מלח על פצעי המשפחות, ואולי אפילו נעיצת סכין בגב.
ריפוף הבטחון
שניה לה היא סוגית הבטחון והיא הקריטית ביותר; כרוכות בה דילמות של סיכוני חיים ומוות, ושל פיקוח נפש עתידי שכבר 'הוכיח את עצמו'. כפי שפורסם, עשרות רבות של משוחררי 'עיסקות' קודמות חזרו למעגל הטירור, עם 'דם על הידים' או משתפי פעולה בדרג תומכי טירור. הללו חדורים מוטיבצית-יתר ועוז-רוח כיאות למנצחים בסיבוב הקודם. שחרורם כמוהו כשחרור חיות טרף רעבות בזירה המאוכלסת בחסרי ישע.
מעבר להוספת שמן אנושי חם למדורת הטירור והפיגועים - אישי מדינה ומומחי בטחון רבים מבכים בקול על 'איבוד נוסף של כושר ההרתעה' שיגרם עם שחרור שפוטים למאסרי עולם. ריעוע כושר ההרתעה בא לידי ביטוי חמור במישור המדיני; העולם מעריך חזקים ובז ל'כפיפים' ול'לחיצים'. ברור לכל כי גם הטוב בידידינו בז בלבו ל'סמרטוטים' הללו הנכנעים ומוותרים ללא תמורה גלויה ומובהקת 'על השלחן'. וכאות להיותנו 'סמרטוטים' בהקשר זה נזכיר ללא לאות: איפה יונתן פולארד שלנו? כמה אפשר להיות צבועים בסוגיית 'מחוות שחרור'? שהמטיפים לנו יבחנו את מרתפיהם!
אולם הפגיעה החמורה ביותר בעיני בהיבט הבטחוני היא הורדת מוראל הלוחמים, המסתכנים יום-יום ולילה-לילה במירדפים ובמארבים ובהסתערבות ובשליפת חשודים מתוך כפרים עוינים וקיני טירור. אני בטוח שהם שואלים את עצמם, בגלוי ובסתר, למה להסתכן? עד כמה אפשר להכריז כ'מנטרה' ללא כיסוי: "האשמים ילכדו ויבואו על עונשם"?
משפט ומשפח
בקטע המשפטי, שהוא מקדש הדמוקרטיה, אינני מסוגל להבין את השמאל הישראלי ה'חוגג' את השחרור הצפוי, ובו-זמנית רוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק בגרונו. איך אפשר לקדש את 'שלטון החוק והמשפט' תוך כדי שחרור שפוטים קשים, ללא כל הסבר, פרט ל'תסמכו עלינו'. אינני מבין הכיצד חכמי המשפט והדמוקרטיה אינם יוצאים מכליהם לדרוש הסבר מהי התמורה הצפויה? האם ספק-ספיקא דשלום דוחה משפט וצדק?
ובמישור התורני
כשאני מהרהר בדבר האם לתורה יש מה לומר בסוגיא זו, אני מסכים שבהעדר נתונים לא ניתן להביע דעה. ברם בעיני ההולך נכוחה הרי שאלות של פיקוח נפש - הדוחה כמעט את כל התורה כולה - מצויות בשני צידי הדילמה. וקיימא לן כי בספק מול ספק - שב ואל תעשה עדיף. בודאי חובה יהודית להתנגד ל'מחווה הבאה בעבירה', עד שתתברר התמורה הבטחונית המובהקת.