קודם כל - ככה. "ככה זה כן תשובה", כמו שאומרים ילדים בהיגיון בריא של ילד טבעי.
בזמן המאבק על הגולן שאל כתב איטלקי חברה קצרינאית שלי, למה לא תהיה מוכנה לעזוב את ביתה בגולן תמורת שלום עם סוריה. החברה ענתה כלבבי: "קודם כל - ככה". כלומר עד שאתה שואל אותי למה לא, תסביר לי אתה מה פתאום שאעזוב. תגיד לי מה עובר לך בראש כשאתה שואל אותי שאלה כזאת. אחר כך הייתה החברה מוכנה לרדת לזוטות כמו מקורות המים של ישראל, הביטחון שהגולן מעניק למדינה, ההתיישבות בת שלושה הדורות, שורשי העבר שלנו כאן וכל היתר.
אז קודם כל - הבחירה בבית היהודי נראית בעיניי הכי טבעית, בריאה, נורמלית שאפשר, ואשרינו שהיא קיימת, איך שהיא בדיוק. "יפה כמו שאת, לא צריכה להשתנות", כמו ששר שולי רנד ל"סגולה". אחר כך אני מוכנה לבחון אותה מקרוב על מעלותיה ומעט חסרונותיה,על רקע אופציות אחרות.
אפתח באלה. במעגלי הציבור של המגזר שלנו, אני פוגשת דיבור על שתי אופציות אחרות, ישָנה ויחסית חדשה: הליכוד ויחד. "רק הליכוד יכול", אנחנו משחזרים בחיוך מר סיסמת בחירות ישנה; רק הליכוד יכול להסיג אותנו מחבלי מולדת שלמים או חלקים שלהם, וכבר הוכיח בגדול עד כמה הוא טוב בזה. באותם רגעים נוראים, השמאל מחבק אותו, "מְאַתְרֵג" את מנהיגיו, יוצר קונסנזוס מלאכותי ומאפשר את הנסיגה. אשר על כן, כמה מרתיחים כעת ביקורי החיזורים של נתניהו באמרגנות חוטובלי במחוזות התנ"ך שמעבר לקו הירוק, שבהם לא דרכה רגלומעולם כראש ממשלה. אחדים מאתנו קונים את הבלוף שחייבים לחזק את נתניהו מול הרצוג-לבני, כדי שהוא ייקרא להרכיב את הממשלהולא הם. אבל סיכוייו הברורים של נתניהו להרכיב קואליציה גדולים וחזקים לאין שיעור, ולכן יזמין הנשיא אותו תחילה למלאכת הרכבת הממשלה. לא מספר המנדטים - הצמוד למדי - יקבע. בעצם אין לרובנו המוחלט סיבה חיובית להצביע לליכוד. יש לנו רק חשש שווא שהליכוד עמֵל לפמפם לנו ללב, שבהחלטה שלנו להצביע באופן טבעי לבית היהודי - נביא עלינו במו ידינו ממשלת שמאל.
שונה היא ההתלבטות שלנו אם להצביע יחד. יש בינינו כאלה ש"נגנבים" מהרעיון של חיבור היסטורי ראשון בין חרדים וציונים דתיים. אלא שיש כאן הרבה מן האידיאליזציה. מה שמחבר בין אלי ישי, יוני שטבון וברוך מרזל, הוא היאחזות של טובעים זה בזה כבמשענת קנה רצוץ. כל אחד מאלה רחוק מלעבור את אחוז החסימה לבדו ("העם אתנו"). החיבור המלאכותי יצר את האפשרות להתגבר על משוכת העבירות הלא אפשרית לחוד. אלי ישי מחביא את שטבון בקמפיין שלו בקהל הבית החרדי, שלא לדבר על היעלמותו של דגל ישראל מן הקמפיין במגזר הזה. האם באמת התפכח ישי מתפיסת העולם החרדית, ונעשה ציוני נלהב?!קשה גם לשמוע את קולם הכֵּן של הקוראים לאחדות מופלאה - אצל מי שבעצמם התפלגו מציבורם הטבעי וממפלגת המוצא שלהם. חמור מכל בעיניי - שילובו של מרזל, הכהניסט המוצהר, ברשימה. עצם הפסילה שלו בוועדת הבחירות, יחד עם זו של חניןזועבי, מעידה על ההוויה הזו, גם אם בג"ץ החליט כדרכו לדרוס את החלטת הפסילה. אבל אומַר חד וברור מזה: חניןזועבי מחרפת כגלית הפלשתי את א-להי מערכות ישראל ואת צבאותיו. זהכביכולתפקידהבעולם, והיא עושה אותו כמיטבה. אבל במעשיו הבולטים של ברוך מרזל ובהשקפת עולמו יש לטעמי משום חילול השם. המחשבה המעשית הכהניסטית, שאהבת הארץ ודבקות בשלמותה צריכה לעלות לנו בשנאת הזר, בהשפלת המיעוט היושב בקרבנו, אחר ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", ובאין ואקום באו אחרים והתיישבו עליה -היא למיטב הכרתי מחשבה מחללת שם שמים. וככל שיארך הזקן ותגדל הכיפה של מבטאיה, כן יגדל עמהם חילול השם הקשה הזה.
מתלבטים אחרים מצטטים מתהילים: "חבר אני לכל אשר יְרֵאוּךָ": הבית היהודי פתח את שורותיו רחב מן הפעם הקודמת לנבחרים חילוניים. מי יודע איך יצביעו אלה בנושאי דת ומדינה. בהצביענו "יחד" אנחנו הולכים "על בטוח".
כאן בעיניי לב העניין המופלא שבִּבְשׂורת הבית היהודי. סוף סוף, אחר מאמצים יגעים של רבים וטובים על פני קדנציות אחדות, הצלחנו לפעול עם א-ל ליצירת אחדות כֵּנה בין פלגי הציונות הדתית והמזדהים עם דרכה. הזהות האמונית של המפלגה ברורה לחלוטין. כהונת הכנסת האחרונה הוכיחה בעליל ולגמרי שהבית היהודי, בעצה צמודה של רבותיו, מכריע במורכבות הקשה של ענייני דת ומדינה בתקופתנו הסבוכה - בהקשבה מלאה לדעת תורה. איילת שקד, החילונית היחידה במפלגה בכנסת הקודמת, כבר הוכיחה בעניין זה נאמנות מוחלטת לדרכה של המפלגה בהדרכת רבניה. אורחות חייהם המסורתיים של ינון מגל ושל רונן שובל מצביעים על כיוון דומה. כשמקומם של הרב אלי בן דהאן והרב רונצקי מובטח, בע"ה, לצידם של אנשי תורה ומצוות מובהקים ומוּכָּרים כמו מוטי יוגב, ניסן סלומיאיסקי, אבי וורצמן, בצלאל סמוטריץ', נפתלי בנט, אורית סטרוק ושולי מועלם- האם יש לנו מקום אמיתי לדאגה? שילובם של נבחרים מסורתיים כמו מגל ושובל, ובפרופורציות האלה בתוך הרשימה - היא בעיניי פלא התחייה הגדול שהצליחה תנועת הבית היהודי לחולל, בסייעתא דשמייא בולטת. האם לא אל הנער הזה בדיוק התפללנו? האם אין "כבוד הדת וחיבתה" במובהק שני השלבים הראשונים מתוך ארבעת הפרקים שבהם ישוב דורנו להתקרב לקדושה,כדברי הרב קוק?
ככל תנועה בעולם יש לבית היהודי כמובן גם חסרונות קלים, כנקודות חן על פניה פה ושם. אציין את היחידה המשמעותית בעיניי לאורך הדרך: הצנחתו של אלי אוחנה. מחוסר היכרות עם האיש אין לי דעה מגובשת לגבי עצם הבחירה בו, לו היה מתמודד בפריימריז. ההצנחה, ברגע של צרות אלקטוראליות, בלי להתייעץ בחברים, הייתה השגיאה הגדולה בעיניי. אני מתנגדת להצנחות של פוליטיקאים בכלל, לעטר בהם את כתר המפלגה. קל וחומר כשעצם הבחירה בדמות הספציפית הייתה מכה לחלק גדול מבוחרי המפלגה. אלא שבני אנוש עושים טעויות, במיוחד אלה מביניהם שעושים, לילה ויום. נפתלי בנט עשה כאן שגיאה מנהיגותית. לשמחתי הרבה הוא הודה בה בפה מלא. אלא שעל הרגע הקצר הזה כבר שילמה המפלגה מחיר מנדטים כבד.
"אשרי מי שחטאיו ספורים". יש בציבורנו נטייה להרס עצמי בשאיפה לפרפקציוניזם. אנחנו לא בוחרים כאן חתן לבנותינו, אלא מפלגה הכי קרובה באופן כללי להשקפתנו ולמשאלותינו. בחרנו נבחרת מעולה. שלחנו אותה לכבוש יעדים מבוצרים. בואו נעמוד מאחוריה בלב חם כצוק איתן.
יהיו הדברים האלה, הנכתבים במוצאי שבת תרומה, נר לנשמת צדיק האחדות האמיתית אורי אורבך נוחו עדן, מחולל הבית היהודי, פורץ המחסומים המוביל אחריו בדרך של כבוד, באהבה וחיוך.
אפרת בדיחי, קשת, רמת הגולן