אזהרה: זהו טור בנימה אישית, חצי אוטוביוגרפית, אך אני מקווה שהוא משקף במידה מסוימת תהליך שעבר על רבים בציונות הדתית.
לפני שנתיים ומשהו, כתבתי באתר זה מאמר, הראשון שלי ב'כיפה', שכותרתו 'אוהבים את מרן מצביעים בנט'. לאמר: אין שום סתירה בין הערכה, מהולה בחיבה, למרן הרב עובדיה ותורתו, לבין הצבעה לבנט ותמיכה בחזון הציונות הדתית. ראיתי בנפתלי בנט את התגשמות החזון של הרב קוק, על פיו לאחר הקמת המדינה הציבור הדתי צריך לקחת את המושכות ולפעול לייהוד המדינה. פתאום, אחרי שנים ארוכות של שפל מגזרי מביש ומתסכל, צמח לנו אדם שיש בו את היכולת להצעיד אותנו אל קידמת הבמה, להביא אותנו מהקרון האחורי אל הכיסא שליד ההגה.
אבל אז, בדיוק אז, כמיטב האירוניה של שר ההיסטוריה, התחילו החריקות. בנט, בעל כורחו ובצדק מסוים, כרת ברית אחים עם יאיר לפיד. ניסיתי לבלוע את חוק הגיוס, לספוג את הקיצוץ האכזרי בתקציבי עולם התורה, להבליג על שרשרת חוקים שנויים במחלוקת. בתמצית, ובמבט לאחור, שורש אי הנוחות שלי נבע מהפער בין המאבק העיקש שניהל בנט בתחום המדיני-ביטחוני לבין המאבק האנמי, לעיתים קרובות מדי, בענייני דת ומדינה. בנט אמר לאחרונה - "אפיל ממשלה שתשקול מסירת סנטימטר של אדמה לערבים". כואב לי שאיני יכול לדמיין אותו אומר משפט דומה על פגיעה בכל סעיף הכי קטן בשולחן ערוך.
התבאסתי, אבל אז הבנתי שאי אפשר אחרת, שיש כאן פרדוקס בלתי פתיר. אם כל מהותו של בנט היא להיות ראש ממשלה ולשם כך הוא צריך כעשרים מנדטים של חילונים, לא ייתכן שזה לא יבוא על חשבון ערכים אחרים. אי אפשר לשלב הרבה חילונים, שבשבילם מה שהתורה שלנו מגדירה תועבה נקרא אהבה, בלי לשלם מחיר. בדיוק כמו שאי אפשר לשלב, תיאורטית, חברי כנסת חרדים שמאלנים כדי לדאוג לישיבות, בלי לשלם על כך מחיר מדיני. זה לא בהכרח אומר שהמהלך של בנט לא נכון, כי טענתו שזו הדרך היחידה להגיע להנהגה יש בה הרבה מן האמת, אלא זה אומר שלצדו של בנט צריך גם איזון.
לכן כתבתי, כנראה הראשון באתרי המגזר עוד לפני כמעט שנה, מאמר על הצורך באחדות בין מאוכזבי בנט למאוכזבי דרעי.
ההיגיון שלי היה, שאם כדי להקים את המדינה שיתפנו פעולה עם החילונים, כדי לייהד את המדינה ולהגיע להנהגה אמונית אנו צריכים להתאחד עם החרדים. לסובב את הגשר. להתחבר גם עם חבר חרדי לגמרא, לא רק עם חבר חילוני לפלוגה.
מפלגת יחד אינה צריכה להיות בסתירה לבית היהודי, אלא בנוסף אליה. כל מי ששואף להגיע להנהגת המדינה מבלי לטשטש שום ערך, מבין שלשם כך צריך גם איחוד עם החרדים, אותו מבטאת 'יחד', וגם את הפריצה קדימה והאחדות עם החילונים, אותו מבטאת 'הבית היהודי'. התובנה הזו, ששתי ההשקפות נכונות ונצרכות, נושאת בכנפיה תועלת החשובה יותר מכל הפוליטיקה - האחדות בציונות הדתית. בנט בא, שטבון הולך, אך הציונות הדתית ודרכה לעולם נשארים. אם נפנים שבכל דרך יש תועלת וחשיבות, נמעט עם ההשמצות ההדדיות כי האמת נמצאת בשני הצדדים גם יחד, נוכל לעבור את מערכת הבחירות הנוכחית מבלי לפגוע באחדות המגזר.
מן הסתם יחד תשתף פעולה עם הבית היהודי בתחום המדיני, אך בתחום התורני היא תאגף את בנט מימין, בדיוק כמו שבנט מאגף את ביבי מימין בתחום הביטחוני.
מבחינתי האישית יחד היא סגירת מעגל, שלא לומר הגשמת חלום. היא מייתרת את הצורך שלי לבחור בין ההערצה לרב עובדיה ולתורתו עליה גדלתי, לבין התמיכה בחזון הציונות הדתית. כי אם יש מישהו בדורנו שיכול לאחד בין החרדים לסרוגים ובכך לקדם את חזונו של הרב קוק, הוא מרן הרב מאיר מאזוז שליט''א, שדרכו המתונה מהווה המשך ישיר לרוחו של הרב עובדיה. בנוסף, עמדתו הימנית הבלתי מתפשרת, יחד עם יחסו החם והמקרב לכל סוגי האוכלוסייה, ממצבים אותו כאיש עם הבשורה החשובה ביותר שיכולה להיות - אחדות בין כל הדתיים במדינה. אחדות שלצד האחדות עם החילונים תגרום לציונות הדתית להגשים את חזונו של הרב קוק, להנהיג את מדינת ישראל, אך לעשות זאת מתוך תורה ולמען התורה, תורה שלימה ובלתי מתפשרת.
מי שאוהב את מרן, בוחר בממשיך האמתי שלו, הרב מאיר מזוז, מנהיגה הרוחני של מפלגת יחד.
בשם ה', 'יחד', גם בנט גם ישי, נעשה ונצליח!